"תודה , אני מורה למוסיקה ומידיי פעם משלימה הכנסה בערבים או סופי שבוע"
"אתם אוהבים פנקייק?" "אני מכין פנקייק נהדרים"
"כן ,כן "אומר הבן שנראה לי בן 12 בערך
אחרי הארוחה הילדים עייפים הלכו לישון רק אני והיא נשארנו במטבח.
מדברים באינטימיות שעות , בחוץ מבול,אני לא רוצה שהזמן יעבור ,
בשעה 3 בערך היא אומרת , " יש לנו כרטיסים למעבורת, אני חייבת לישון"
"לי יש רק לעוד יומיים לצערי" " ניפגש בבוקר?"
"טוב" "לילה טוב " אני מלוה אותה לקרוואן שלהם והולך לי לאוהל
בבוקר השמש זורחת בעוז יום בהיר קר ומהמם ,קם מתלבש במהירות בציפיה לראות אותה .
יוצא החוצה , טיפות המיים על הדשא נוצצות בשמש, רואה אותם אורזים ומסדרים את הקרוואן .
ניגש
"היי" אני אומר
"היי" "מה שלומך?"
עם הבוקר , השמש, והילדים ליד…… האנטימיות נעלמה לה לחלוטין.
אנחנו שוב שני זרים שמשוחחים שיחה מאולצת ,ככל שאני מתאמץ יותר אנחנו מתרחקים עוד
אני רואה שגם היא מרגישה כך.
"טוב אתם צריכים לזוז " "נסיעה טובה "
"קח את הכתובת שלי " אומרת באי נוחות , אני שם לב שהפתק היה מוכן מראש
"אני גרה 80 ק"מ צפונית לוולינגטון"
"אני אבוא " אומר , אבל כבר לא כל כך בטוח
"נסיעה טוב" חוזר על עצמי שוב , "ביי"
*ש נהייתי אילם)
"טוב חייבת לזוז נתראה *****
Windy Wellington
יום אחרי , יורד מהמעבורת בוולינגטון, וולינגטון עיר גדולה הררית ,וסחופת רוחות
אין קמפינגים בעיר ואני נאלץ למצוא מקום לישון בהוסטל לתרמילאים
אחרי כמה הוסטלים מלאים ,מצאתי מקום סביר אבל אין חדר לבד,
ואין לי כסף למקום יותר יקר, מכניס את הציוד ,יש לי הרבה ,
רעש , מחנק,אנשים מעשנים ומדברים בקול ,אחרי חצי שעה במקום אני ניגש לבעלים
"אני אשלם לך מחיר מלא רק תן לי לישון באוהל בדשא בחוץ "
"אין בעיה ,באמת קצת עמוס כאן היום"
בהרגשת הקלה סוחב את כל הציוד החוצה ומוצא מקום לא ממש משופע
לאוהל שלי .
כיף עם הפרטיות שלי השקט והאויר הנקי.
חוזר פנימה לבשל ארוחת ערב ,עכשיו משום מה הרבה יותר נעים בפנים משוחח קצת
עם כמה מטיילים .
לא עשיתי כמעט כלום היום אבל אני עייף , מהמעבורת,התור, והפרידה המוחמצת
חושב עליה קצת ונרדם .
בבוקר השמש מעירה אותי יחסית מאוחר ליידי אוהל נוסף,"עוד דפוק " חושב לעצמי בחיוך
בחוץ יושב בחור יפני ומסדר כמה דברים .
גם הוא לא יכול לישון בבלאגן שבפנים .
אני מזמין אותו לבוא לשוטט קצת בעיר ברגל , לקנות דברים שנשברו ,וסתם לראות אנשים
הוא נענה בשימחה .
בדרך אני רואה את הסיפריה העירונית, "בוא נכנס נשמע קצת מוסיקה" ,
נכנסים כל אחד אוסף לו כמה דיסקים ומתיישב ליד מכשיר פנוי לשמוע
אני שם בלדות של מיילס דיויס , חבל שאסור לשתות כאן קפה אני חושב
נשען לאחור ועוצם עיניים , הסקספון שלו פשוט מרסק אותך לחתיכות.
פתאום יד נוגעת בי בכתף ,
שיט זאת הלן
"מה את עושה כאן"?
"מה אתה עושה כאן"?
"אני , אני… סתם….מוסיקה " ממלמל משהו ,
דביל, שוב אתה מחמיץ את זה ,
"אני אוספת כמה דיסקים לשעורים של השבוע הבא"
"אתה שומע מיילס?" היא מחייכת
( נו דפוק תגיד כבר משהו נורמלי )
אבל כל מה שיוצא לי זה "כן"
"תבוא לארוחת ערב היום?"
"אצלך בבית , ?" אני שואל בטמטום קל
"נו ברור "
"טוב "
"אז קבענו, תבוא קודם , אנחנו בבית וזה רק שעה נסיעה מיכאן
נדבר קצת "
"טוב"
