בשנת 2005 מצאתי ארגז מלא מכתבים במחסן של הורי.
מעט מכתבים שנכתבו בזמן שרותי הצבאי
ובעיקר מכתבים משנות הנדודים שלי בעולם .
כתבתי לאחותי , להורים , ויש גם המון מכתבים שקבלתי חזרה מחברים .
ושחברים קיבלו והביאו להורים שלי לקרוא וכנראה נותרו אצלם .
במכתבים היו "דרגות קירבה "
אנשים רחוקים קיבלו ושלחו גלויות .
קרובים יותר ..
שלחו וקיבלו " איגרת דואר" שזה סוג של מכתב מוכן מבוייל מראש ,שכותבים ואז מקפלים ושולחים.
ואלו שהיו הקרובים ביותר אלי , קיבלו ממני ממש מכתב על כמה ניירות שקופלו למעטפה עם בול.
עדיין זוכר את הרגשת ההתרגשות בכל פעם שהגעתי לדואר המרכזי במקום חדש
כדי לאסוף את המכתבים שהמתינו לי , לרוב מספר שבועות , עד שאספתי אותם .
נהגתי לקרוא בהם שוב ושוב אחר הצהרים כישבתי לבד ליד האוהל
שילמתי מראש על העברת כל הדואר מהמדינה או המקום הקודם בו עצרתי , למקום הבא שתכננתי לעבור בו.
הדבר המדהים שגיליתי כאשר קראתי שוב באותם מכתבים ,היה,
שנזכרתי בתחושות והרגשות שהתלוו לכתיבת אותו מכתב גם אם עברו לא מעט שנים .
גיליתי ש"להעלות על הכתב" תחושות ומחשבות סמוך ככול האפשר לאותו ארוע , ממש "מצלמת " רגשות תחושות ומחשבות
כתיבה היא למעשה כמעט הדרך היחידה "לצלם רגשות "
בשנת 2005 פתחתי בלוג על פלטפורמה נסיונית בשם "דקס "
הפוסטים הראשונים שכתבתי היו מביכים עד איומים ונוראים בכל היבט שהוא.
לימים דקס נסגר ואותם פוסטים נמחקו , וטוב שכך.
אנשי דקס הקימו את
"קפה דה מרקר "
פתחתי בלוג בקפה , בשנת 2007 , מאז כתבתי שם להערכתי מעל 200 פוסטים
פגשתי אנשים שחלקם נותרו חברים שלי עד היום , 13 שנות חיים מתוארים בצורות שונות באותם פוסטים
היתה ב"קפה " הרגשת אינטמיות מסויימת עם אנשים שהגיבו לפוסטים , חלקם הגיבו בקביעות
האופי הזה דיי נותר גם בתקופת הגסיסה הארוכה של האתר
לפני כ 8 חודשים לפני שעזבתי את הארץ לתאילנד , פתחתי בלוג חדש , ומאז כל פוסט חדש העלתי בקפה
וגם בבלוג וורדפרס חדש
כאן .
אומנם גם כאן יש אפשרות להגיב ,אבל נכון להיום אין הרגשת אינטמיות .
בקרוב יסגר "קפה דה מרקר " התחלתי כבר להעביר את הפוסטים לקטגוריה חדשה
בבלוג החדש המוקדש לכך
חבל לי על חלק גדול מהם .
אני שמח לקרוא בהם מידיי פעם .
ובטוח שאשמח בעתיד שששמרתי אותם .
"הקפה " הוזנח כבר תקופה, ומזמן לא ניתן לקריאה בסלולארי מה שהופך אותו לבלתי נגיש.
זה הפוסט האחרון שאני מעלה גם בו .
עברתי הרבה ב 13 שנה האחרונות , יש כמה אנשים "בקפה " שקראו את מה שכתבתי כמעט כל השנים הללו .
השארתי כתובת של הבלוג כאן למי מאנשי "הקפה " שירצו אולי להמשיך לעקוב אחרי
********************************************************
מכירים את סירטי הפעולה הללו , בהם יש גיבור , שבעבר היה מקצוען בתחומו
שכבר פרש , ואז חוב מוסרי / שיכנוע/ בקשה של חבר ותיק גורמים לו לבצע
"ג'וב אחרון " נוסף שהוא ממש ממש לא רוצה ולא צריך אותו .
מכירים ?
מההתחלה שום דבר לא הולך חלק .
כל אינסטינקט בנימי נפשו של אותו גיבור אומר לו שזו טעות , ולמרות זאת אין לו דרך להפסיק
לא ממש
לבסוף זה מסתיים רע .
אני בטוח שאתם מכירים את הז'אנר .
*****************************************************
אז ככה .
בסוף שנת המס שנת 2016 ,החלטתי לסגור את כל חובותי למס הכנסה , להוריד את רמת הפעילות ,
להתמקד בבנית הבית שלי ואז בהדרגה לצאת לטייל בעולם ובעצם לפרוש בהדרגה מצורת העבודה והחיים שלי עד אז.
הטריגר היה המוות המהיר של אמא שלי שהבהיר לי שאין לי סיבה מהותית להמתין שנים .
הדרישות הכלכליות שלי צנועות , וההכנסה שאני יכול להמשיך לייצר , תספיק לי .
זה משהו שאני מתכנן כבר הרבה שנים קודם .
בסוף 2018 סיימתי את הבית
ואז אמיר, חבר ילדות שלי שהוא בעצם סוג של אח ביקש ממני בחצי צחוק לפקח / לנהל / למצוא מישהו
שיבנה לו תוספת בניה בבית הקיים.
התלבטתי איך ואם לעשות את זה , בתחילה חשבתי רק להביא מישהו שיעשה את העבודה כשאני אהיה סוג של מפקח מרחוק
בפברואר 2019 אמיר עבר תאונה , ובעצם החלטתי סופית שאני אבצע את כל הפרוייקט ,
כלומר אביא את אנשי המקצוע , אפקח אנהל ובחלק מהמקרים כמו תחומי המסגרות ,גם אהיה פועל .
************************************
חזרתי לארץ בינואר 2020 במטרה לעבוד על התוכניות ,ולפני פסח , להתחיל לעבוד פיזית בשטח
"קוביד 19 " חשב אחרת .
רק לפני שבוע התחלנו לעבוד בשטח
למי שלא יודע , בישראל ענף הבניה מלא בבעלי מקצוע ירודים , מהנדסים שלא הייתי נותן להם לתחזק אופניים
ואדריכלים מלאי גחמות שאין להם מושג איך צריך להרגיש בית שכיף לגור בו ,
ומה המחיר הכלכלי והפרקטי של לגור באחת מה"יצירות " ההזויות שלהם .
אני כרגע עובד מול מהנדס ואדריכלית כאלו .
אני שונא לעבוד מול אנשים כאלו , שלא אני בחרתי , ואין לי בעצם כרגע דרך להפטר מהם.
כול אינסטינקט בגוף שלי אומר שיהיה לזה מחיר , לצורת העבודה הזו , אבל אין לי ברירה.
כנראה שיש עוד סיבות , אבל כבר שבוע אני מסתובב בהרגשת מועקה דיי כבדה
סוג של תחושה לא נעימה כזו , שאין הסבר הגיוני שיכול באמת להסביר אותה
אני מתנחם בכך שזה "הג'וב האחרון " ושאחר כך אעריך הרבה הרבה יותר את החופש המחודש שלי .
אני רק מקווה ,שבניגוד לאותם סרטים שדיברתי עליהם קודם , במקרה שלי, יהיה סוף טוב ל"ג'וב" הזה.
לפני כמה ימים שאלה אותי הבת הקטנה שלי .
" אם המצב היה הפוך , אתה חושב שיש מישהו שהיה לוקח על עצמו פרוייקט כזה
"כטובה " עבורך ?"
התשובה שלי היתה מורכבת :
אני עושה את זה כי החלטתי כך , ולא באמת משנה לי האם מישהו היה / יחזיר לי אי פעם תמורה
אני עושה את זה מסיבות אנוכיות שלי
ולכן לא באמת משנה לי התשובה לשאלה .
החלק השני של התשובה לשאלה הזו הוא .
שאני מקווה שלעולם לא אגיע למצב בו אזדקק לקבל תשובה לשאלה הזו .
אשאיר לכם שיר משנת 1973 של ג'ים קרוצ'י ז"ל
שנהרג בתאונת מטוס זמן קצר לאחר שהשיר יצא
השיר הפך להיט ענק רק לאחר מותו
Time in a Bottle
סוף שבוע טוב לכולם
למה אין פה אפשרות להירשם לקבלת תזכורות?
יש כאן משהו 🙂
אבל מישום מה הוא רוצה שאשלח את התיזכורות ידנית
לא ממש התעמקתי מספיק בפלטפורמה
אני לא זוכרת מתי כתבץי שם בפעם האחרונה, זלגנו לפייסבוק, שהוא מועדון שונה לגמרי..
מצד אחד במה אין סופית להרחבת מעגלים מכל סוג ומצד שני את הקיר שלי, אני מקפידה להשאיר אינטימי.
ישבתי להעתיק את הפוסטים מהקפה למחשב… ומחקתי רק בפוסט ה 30 חשבתי כמה חבל שלא העתקתי גם את התגובות.
גרעין ה"חברים" שלי בפייסבוק הגיע מהקפה.
היה מעניין לקרא את התגןבות מאז….