מסעות , הדור הבא

29.4.07

עומדים בתור לבדיקת המזוודות .לראשונה בחיי אני קצת לחוץ מטיול בחול.היא לידי , נירגשת, ומדברת ללא הפסקה. נכון אנחנו טסים לתאילנד , מדינה שהיתה לי בית שני  תקופה לא קצרה , ולא ממשסוף העולם .אבל בכול זאת , הפעם אני לא לבד. נחיתת ביניים בעמאן , והיא כבר הספיקה (לא יודע איך) לשבור ציפורן , יורד קצת דם …לא נורא.  נוחתים בבנקוק , צהרים , חותכים ביעילות את כל הביקורות אוספים את התרמילים , הכבד עליהקטן יותר עליה . בדרך אני שואל זוג ישראלים אם הם רוצים לקחת איתנו מונית ….לא ,זאת לא פעם ראשונה שלי כאן,אבל שלנו יחד כן . שיחה קצרה עם הנהג וכולנו בתוך המונית , בפנים המזגן עובד (למזלנו)בחוץ לחות של 100 אחוז ו 38 מעלות .אנחנו עדיין עם בגדים ארוכים מהחורף בארץ.  היא מהופנטת , לראשונה דממה של 15 דקות רצוף . ואז שאלה "תגיד אבא, יש חג כאן היום ?" "לא , כאן כול יום נראה כמו חג," אני משיב בחיוך "כול יום יש דוכנים עם אוכל ברחובות ?" "כן  חכי ותראי , זה גם מאוד טעים "  המונית עוצרת ברחוב הראשי , אנחנו יורדים , עכשיו צריך לחפש מקום לישון שוב , התרמיל הכבד עלי , אנחנו משוטטים קצת , הכל מאוד מוכר , אבל שונהעברו כמה שנים . מצאנו מקום נחמד ולא יקר לישון. "בואי נחליף לבגדים קצרים ונלך לפגוש את מיה ושי (הזוג שנסענו איתו)" "אני רעבה " יוצאים לרחוב , מיד כל אחד מאיתנו עם אננס וקוקוס ביד . אחר כך עובריםלטעום מכול מיני מטוגנים משונים .היא ממש מסוחררת , אני סוף סוף קצת נרגע . לראשונה אני חושב שאולי זה יהיה פחות קשה ממה שחשבתי למרות שהיא רק בת שבע וחצי

28.4.07

השבוע שוב טלפון בהול"בוא דחוף , יש טונה של עבודה , ועמית נפל ושבר את היד ,לא בא לעבודה,עזוב את המחשב המעאפן הזה ובוא לעבוד קצת בעבודה אמיתית "מאז שעזבתי את את המוסך לפני מספר שנים , אני עדיין בא לעזור כשצריך …אז באתי האדון יושב ליד השולחן מוצף בניירת , מדבר בטלפון עם לקוח , דודי לבד נאבק באיזו תקלה עלומה  והמקום כולו עמוס בקטנועים ואופנועים . אני ניגש לאדון ,"מה לעשות קודם" ?( יש תמיד קצת מבוכה ראשונית כי פעם היינו שותפים ועכשיו קשה לו לתת לי הוראות )"תפרק את המנוע שם- אין לי מי שיודע …."OK שעה וחצי של עבודה והכל מפורק, מסודר, ונקי על השולחןאני אומנם קצת "חלוד" אבל מהר מאוד העיניין חוזר.   יש משהו מאוד מיוחד בעבודות מכאניות שעושים אותם טוב,לדברים מן איכות כזאת שאין בשום תחום אחר .  איכות היא הדבר החמקמק הזה שפירסינג דיבר עליו ב"זן ואומנות…" איכות, או ההיעדר שלה קיימת בכול תחום.בדרך כלל קל מאוד לזהות איכות . אבל רוב הפעמים קשה לזהות את העדרה (אולי כי איכות אמיתית אינה שכיחה ואנו לא ממש רגילים בקיומה)  בתחומים המכניים הכי קל להבחין בא כי פשוט "רואים בעיניים"    ממשיך לעבודה הבאה יש המון עבודה ואין זמן לפילוסופיות היום ,"היכן הרתכת ? " כנראה הזיזו אותה כי היא לא במקום הישן, או מצאתי. כמו כל דבר שעושים אפשר לעשות אותו סתם , ואפשר לעשות אותו יפהואם עושים משהו שנראה יפה כמעט תמיד זה גם טוב ,אז גם ריתוך צריך להראות יפה השחזה קטנה וסיימתי . כייף לעבוד עם אנשים מקצועיים בכול תחום ערוץ 2 עדיין לא הגיע לכאן :)כאן עדיין עושים דברים טוב כי כך צריך להיות ולא כי זאת האופנה האחרונה   (לא יכולתי להיתאפק מאימרת השפר האחרונה  )

22.4.07

לספר שאני חושב עליהם כול יום בשנה יהיה שקר .

לספר שהיו הטובים ביותר שהכרתי בסגון "הטובים תמיד הולכים …" גם יהיה שקר

סביר להניח שאם היו בחיים היום מן הסתם לא היינו חברים , אפילו לא בקשר .

איינשטיין אמר "שאלוהים לא משחק בקוביות"  בהקשר אחר .

הוא טעה בהקשר ההוא , כמו שלדעתי  טעה גם בהקשר שלי .

מיקריות היא שם המשחק , יכולתי להיות אני בין השמות שאותם אני זוכר בעיקר יום אחד בשנה .

הארועים …נמצאים איתי בכול יום כול השנה וכול שנה .

אבל השמות לא

זאת האמת שלי

מה נשאר?

  זיכרונות עמומים של חלקי מילים או מעשים שנחרטו בזכרוני.

מצחיק שאת הארועים עצמם אני זוכר כאילו היו אתמול וגם את הצלילים והריחות .

את האנשים …..

לא .

14.4.07

יום שישי בצהרים בדיקה אחרונה ,

אוויר צמיגים ,שמן, כלים לתיקון …. במקום?

 מבט לשמיים … קצת אפור , לא נורא, מתלבשים מגפיים , מגיני בירכיים, שריון גוף ,מיים.

 ולדרך

דורך על רגלית ההתנעה והחד צילנדר מתעורר לחיים , נשמע טוב , נסיעה איטית על הכביש עד שיתחמם ואז מאיץ .

20 דקות על הכביש , קריר אבל לא נורא , ירידה מהכביש ליד מישור אדומים והופ ….עולם אחר ….

המידבר מדהים עכשיו, הכל ירוק עם פריחה של אירוסים , רוח נושבת וטיפות גדלות של גשם מטפטפות מידיי פעם

 השביל מלא מהמורות ושלוליות,  עובר לעמידה  ומאיץ

 המיתלים הבירכיים והכתפיים סופגים יפה את המכות שהשטח מעביר אליי.

עדיין לא ניכנסתי לקצב ,צריך לתת לגוף זמן להיתחמם אחרת זה יגמר בפציעה , סיבוב החלקת זנב וקפיצה מעל ערוץ נחל ,

צריך להיזהר, ירד הרבה גשם…. המידבר של שבוע שעבר נעלם,

את מקומו תפס מידבר שונה , האבנים בערוצי הנחל שינו מיקום ,והאדמה נחרצה במקומות שלא היו בשבוע שעבר. 

חייבים להיות מרוכזים ,

 עוד הפתעה….

 אם אני לא אזהר היום זה באמת יגמר לא יפה,

 ישורת ….

אפשר לנשום קצת אויר ולהרים עיניים להיסתכל מסביב ,

ריח טוב של אדמה רטובה ,

מעל, להקה ענקית של חסידות כנראה בדרך הביתה.

יוווווווווווווווווווווווהווווווווווווווווווווו אני צועק בקסדה .

במילא אין כאן מי שישמע 🙂

נכנס לערוץ נחל , יש מעט מים זורמים , סיבוב של המיצערת,  מרים מעט את הגלגל הקדמי מעל מדרגת סלע

קופץ עוד מדרגה

 ועצירה .

 שקט מדהים מקום יפה לנוח קצת .

החסידות עדיין מעל ,ויש  עופות דורסים בנקיקי הסלע .

 מבט מהיר על הכלי  שלא נשבר משהו או השתחרר, וממשיכים חזרה.

 עוד מעט חושך וכדאי להיזדרז ,

 תמיד יכול להיות איזה פנצ'ר ברגע האחרון ואז  פחות נעים לתקן בחושך .

עובר ליד עדר גמלים ומאיט , לא צפויים הגמלים האלו .

הישורת האחרונה לפני החזרה למישור אדומים האופנוע ואני חוצים בקלילות ובמהירות את גבעות העפר האחרונות ,  כבר רואים את האורות של הציביליזציה , גז בעליה ואני שוב על הכביש .

אני מזיע כולי וקריר למדי .

יש הרגשה של ירידת מתח ושיחרור , היה אדיר!

 כיף לחיות

בדרך הביתה על הכביש מזמזם את

"קורא איים בזרם

מאת ארנסט המינגווי

תרגם אותו יפה ….

"

של מאיר אריאל

וחושב למה דווקא השיר הזה נתקע לי בראש עכשיו

אולי כי בבית מחכים לי אוכל ותנור חם …..

10.4.07

בחוץ ריח חריף של אבק שריפה ,עשן קולות נפץ וצעקות

אצלנו רגוע אבל מתוח, כולם בפנים, רק אני חצי גוף בחוץ מדבר בשקט כאילו זה מישהו אחר

"הטווח 0 אני שם אותך על, ברגע שאתה מזהה תילחץ לא לחכות לכלום"

"תתקדם " הזחל מתקדם חוליה חוליה תק ,תק ,תק ,

אני מביט על הכל כאילו מהצד במין שלווה פילוסופית , אני רואה את הצריח ממול מתחיל לצודד לכוון שלנו

הכל בהילוך איטי "יורה" בום עשן והבזק …. ושקט .

עשן עולה מהטנק שממול , זה כל כך קרוב שאפשר כמעט לשמוע את הצעקות , אבל רק כמעט

1 עוד אחד והנה עוד אחד , 3 אנשי צוות קופצים החוצה …..

"לירות" הוא שואל ?

שקט

"לירות"?

"אם אתה רוצה "

אני מחכה ….

שקט

החוץ כבר שקט

אין צעקות רק הריח החריף עדיין באויר

בפנים דממת מוות.

"אני לא יורה "

"טוב" לקוני נפלט לי , אבל בלב , בלב בפנים שמחתי שלא ירה

9.4.07

הבוקר תמיד עולה בצורה פתאומית מעבר לסלעים , מייד חם .השעה 5:30 אבל האוהל משמש כחממה ולא מאפשר התפנקות בשק שינה .לפעמים אני קצת מתגעגע לקור של ניו זילנד או טסמניה . יוצא ,מכין תה עם כמה ביסקוויטים בצל העצים ליד המיים , כול השמורה כבר ערה,ציפורים מצייצות ,מכרסמים מתרוצצים וחרקים מזמזמים ,עוד כמה שעות כולנו נתכנס לצל מפאת החוםאבל עכשיו זה הזמן לפעילות. שעה מאוחר יותר משפחת דלייני יוצאת בהרכב מלא, גם בקראוואן התחיל להיות חם.  "רוצה לעזור לי עם שעורי הבית בחשבון? " שואלת לורה"אני טוב בחשבון " "בואי לצל נלמד לפני שיהיה חם מידיי  שעתיים לאחר מיכן כבר חם מידי ללימודים , אז יושבים להכין ארוחת בוקרביצים(שצריך לחסל לפני שיתקלקלו) , קצת ירקות ולחם.  "אני רוכב היום לאיזה קניון שראיתי במפה 60 ק"מ מיכאן, מכירה ? " שואל את קיי"כן , דרך קצת קשה רק ל 4*4 או אופנוע " "אני רוצה גם " מצקצקת לורה , אני מרגיש קצת לא נעים , בכול זאת אנחנו מכירים רק 4ימים וכבר אני ולורה מסתובבים כמעט כמו אחים , "אני קצת מפחדת מהאופנוע , אבל לי ולסוואן יש המון מה לעשות ואשמח שתיסע איתך "    מעמיסים קצת כלי עבודה (למקרה של תקלה) , אוכל והרבה מים. מתניע ויצאים לדרך . הדרך לא קלה , למרות שלרוכב בודד זאת לא ממש בעיה , כאשר רוכבים בשנים זה הרבה יותר קשהבמיוחד שיש ילדה שצריך לשמור עליה . את 60 הק"מ אנחנו עוברים בשעתיים בערך. מגיעים לקניון צר ומהמם , עם גיבים מלאי מים וצל , אני סוחב את רוב הציוד על הגב ,אין אף אחד בסביבה , אנחנו הולכים ברגל במעלה הקניון , אומנם הולכים בצל אבל מאוד חם. "ילדה עמידה " חושב לעצמי , אחרי שעה וחצי של הליכה מגיעים לגב דיי עמוק מלא מים קריריםשנינו מיד נכנסים למיםאחר כך יושבים על שפת הגב ומדברים. אבא שלה מת מהתקף לב לפני כ 6 שנים לפני 3 שנים החליטו לעשות שינוי , למכור את הבית , לקנות קראוואן, ולטייל באוסטרליה , עזבו את בית הספר והעבודה , קיי, האמא , קיבלה עבודה כפקחית בשמורות טבע , והיא מידיי פעם מוכרת ציורים בתערוכות ברחבי היבשת. כן לפעמים קצת בודד לה רק עם אחיה והאמא , אבל הם פוגשים המון אנשים בדרך ,גם ילדים.עוד שנה לסוואן יהיו בחינות גמר אז הם ימצאו מקום לגור בו באופן קבוע . מעולם לא דיברתי עם ילד בצורה כזאת קודם ,פשוט ישבנו לנו כמעט 3שעות ליד גב המים ודיברנו . חזרנו לשמורה …. כבר התחיל להחשיך , קיי חיכתה לנו , ראיתי שדאגה , אבל לא אמרה מילה .  עזבתי את השמורה 4 ימים לאחר מיכן . קבענו להיפגש בעוד 3 חודשים בעיירה בשם מלדורה .קיי אמרה שיש עבודה בקטיף ושמרווחים טוב .הבטחתי לבוא לעבוד. לורה בכתה קצת כשנפרדנו , פעם ראשונה שראיתי אותה בוכה .כשמטיילים יש הרבה פרידות , לא כולן קלות .

5.4.07

מסיים לסדר הכל לארוחת ערב כך שאחר כך כל מה שישאר לעשות זה לבשל מתקדם לעבר המיים , האור בחוץ כבר מתחיל להתעמעם, מסתכלים עלי קצת בחשדנות "היי " אני י"היי" "אני קיי, ואיילו לורה וסוואן הילדים שלי " "דלייני"אומרת האמא , אני שם לב שהיא מציירת את הנוף בדו מימד צבעוני ."איך הגעת לכאן בזה?" אני מצביע על הקראוואן " הדרך דיי בוצית ""אנחנו כאן 10 ימים , הגענו לפני השטפונות" "קצת נגמר לנו האוכל" "לי יש הרבה ,בעיקר קמח,ואורז , גם ביצים שחייבים לגמור מהר כי מתקלקלות בחום" נכנסתי למים , מים קרירים יחסית לחום השורר בחוץ , מסביב סלעים אדומים גבוהים,מהממים ביופיים באור השמש השוקעת , שקט , ורוגע שיש רק במידבר , אחרי הרכיבה המרוכזת היום סוף סוף אני נרגע , בזווית העיין אני רואה אותם מסתכלים עלי . ****** ארוחת ערביושבים בחושך ליד המדורה , בישלתי אורז מטוגן עם ירקות בסגנון תילאנדי ולקינוחהפנקיקים החביבים עלי .אחרי הארוחה שותים תה ומדברים. מתברר שהם כבר מסתובבים ביבשת 3 שנים , האמא מציירת,ועובדת כמפקחת בשמורות טבע.והילדים לומדים בהתכתבות בבית ספר מיוחד.לורה בת 11 וסוואן בן 14.5 הולכים לישון אני שוכב ער באוהל דרך הרשת שבתיקרת האוהל רואים את אלפי הכוכבים , אני חושב על ההבדלהתהומי בין ההוסטל הדחוס של אתמול לבין המרחבים השקטים של היום. "נראה לי שאשאר קצת " חושב לעצמי ועם המחשבה הנעימה הזאת נרדם  ******5:30 בבוקר,מתעורר, כבר חם באוהליוצא החוצה , לורה כבר בחוץ"אני הולכת להתרחץ , אתה בא" אומרת בישירות של ילדים"כן ,חכי רגע" תוך שתי דקות שנינו רצים למים הקרירים."אתה שוחה טוב, תלמד אותי גם ….." "טוב " ….. כשחזרנו , קיי וסוואן כבר היו בחוץ עם תה מוכן "יש לנו מזרונים מתנפחים , רוצה להצטרף אלינו לשייט במורד הנחל ?" "למה לא, עניתי " אורזים אוכל/מים וקצת ציוד בשקיות נילון וקושרים למזרונים גם בגדים ונעליים . נכנסים למים ונסחפים עם הזרם החלש , הציוד על המזרונים ואנחנו במים רק עם כובעים. עדיין לא חם בחוץ והמיים קריריםמסביב קניון של סלע אדום מהמם והמון ציפורים .עוברים כ 50 דקות במים ואנחנו מגיעים למפתח בקניון ,בין המצוקים יש חוף קטן עם חול יוצאים מהמים , "מיכאן חוזרים ברגל" אומרת קיי , בערך שעתיים הליכה . מרוקינים אויר ,מתלבשים ואוכלים משהו , אנחנו צועדים במעלה המצוק חזרה , נוף מהמם , כבר חם ומזיעים קשות . , הנה המחנה , הכל במקומו ויש הרגשה נעימה של מנוחה אחרי מאמץ. "50 ק"מ מכאן , יש תחנת דלק וראיתי שיש גלידה , רוצים ?" "מזמן לא אכלנו גלידה , אנחנו חוסכים " אומרת קיי. "אני מזמין רק תני לי ציידנית עם קרח 50 ק"מ זה 20 דקות רכיבה ובלי ציידנית הגלידה תגיע נוזלית "  " אני גם רוצה לבוא " אומרת לורה , "יש לי קסדה נוספת והיא מספיק גבוהה להגיע לרגליות , אם את מסכימה "פונה לאמא המודאגת משהו . "טוב רק נורא בזהירות ""בסדר"  קושר את הציידנית מאחור , ומרים את לורה לכסא בעדינות , מתניע , ואנחנו בדרך אני מרגיש אותה קצת בלחץ מאחור אז אני רוכב לאט , אט אט היא מרגישה יותר טוב ואני מאיץ. 30 דקות ואנחנו בתחנה קונים דלי של 5 ליטר גלידה וניל עם תותים . "בואי נעוף מהר כדי שזה לא ימס יותר מידי"  בדרך חזרה כבר שנינו ממש נהנים היא מקשקשת מאחור (ואני כמעט לא שומע כלום) אבל שנינו כבר נעים יחד בקצב של האפנוע ,מה גם שכבר נהיה אחר הצהרים ומתקרר  והכל נראה הרבה יותר ידידותי באור של השקיעה.  20 דקות ואנחנו בחזרה בשמורה , לא ראינו שום רכב נוסף בדרך. שמים את הגלידה במקרר של הקראוואן .  אחרי ארוחת הערב , יושבים ארבעה , אני , ילדה בת 11 ילד בן 14 ואשהבאמצע המידבר האוסטרלי ומחסלים,לאור הדימדומים, 5 ליטר גלידה וניל עם תותים. המשך יבוא:)

4.4.07

נוסע לאט , הצמיג האחורי ממש נמס מרגע לרגע , האספלט רותח , האויר מעל הכביש רוטט מחוםהשרשרת מקרקשת במחזוריות ,המנוע עובד לאט כאילו גם עייף מהחום אני נכנס לאליס ספרינגס באיטיות , מרגיש כמו פרש בודד שנכנס לעיירה נידחת במערבון .אחרי הגשמים שהיו בימים האחרונים והשטפונות העיר נראית ריקה ,"קודם נמצא מקום לישון אחר כך צריך לטפל באופנוע דחוף" חושב לעצמי מצאתי הוסטל סביר , כבר אחר ,הצהרים אני ממהר למוסך קרוב עם רשימה ,"איכפת לך אם אני אפרק כאן בחוץ ?,יש לי את כל הכלים""לא"איש נחמד כי לרוב מוסכים לא אוהבים אנשים כמוני ואני לא אוהב שנוגעים באופנוע שלי.  בחוץ מחליף שמן ושרשרת , מוריד גלגל ומחליף צמיג , ניגש לשלם על החלקים ועולה על האופנוע. הרגשה של חלקות , נסיעה שקטה כמו קדילאק ….. אנחנו מוכנים למחר.  קם מוקדם לפני החום , מעמיסאין כמו הרגשה של "עכשיו הכל תקין " ואפשר להמשיך בהרגשת ביטחון. יש לי כמעט 100 ק"מ של דרך עפר שאני לא יודע מה מצבה אחרי הגשם האחרון. נסיעה מהירה יחסית ומרוכזת,מידיי פעם שלוליות, קצת ערמות חול שמדלגים ,בסך הכל לא נוראי . עצירת מנוחה , מגיע זבוב אחד ,עוד אחד ,ראבק , אין אף אחר באזור איך הם קולטים הזבובים האלה , אני כבר מכוסה בזבוביםזמן להמשיך. אחר הצהרים מגיע לשמורה , ריק, רק קראוואן אחד חונה ליד המים אני מתרחק , מי שהגיע עד לכאן לא ממש צריך אותי על הראש ."מעניין מי עבר את כל הדרך הקשה הזאת ועוד עם קראוון "? אני חושב  מרחוק אני רואה ילדה קטנה ,ילד קצת יותר מבוגרומישהו עם כובע בוקרים מצייר על קנבוס גדול, נראית אישה אבל אני לא בטוח . כבר אחר הצהרים , הילדים שוחים במים , אני פורק ,מקים את האוהל , "נראה לי מעולה להיכנס למים עכשיו" חושב  המשך יבוא

חומר למחשבה

נכתב 3.4.07

בשבועות האחרונים היו במוסף סוף השבוע של הארץ סידרת כתבות של העיתון לה מונד

על פפואה ניו גיני( מקום מדהים ואחד האחרונים מסוגו בעולם)

בכתבה האחרונה , הוזמנו 2 מאנשי השבטים הפפואנים לביקור גומלין בצרפת

כתבות מרתקות מומלץ לקרוא אבל היו כמה משפטים שהפפואנים אמרו שתפסו אותי חזק

אני מביא כאן ללא פרשנות

"הם (המסיונירים) הסבירו לנו שאם לא נהיה קתולים הרוח שלנו לא תלך לשום מקום ….כך נאמר בכיתבי הקודש.

הבעיה שהלבנים לא מכבדים את כיתבי הקודש…..

במדינה שיש בתים כה יפים ראיתי אנשים הסובלים מקור ומרעב שכחתם את החמלה והשיתוף".

על הנשים הצרפתיות

"הן חרוצות ואינן עולות כסף"……"אצלנו צריך לשלם 30 חזירים כדי להתחתן"…….

"כמובן כאשר משלמים בעבורה …גם שולטים בה "

"אין להן זקן ופין , אבל הן מתנהגות כמו גברים………

אני חושש שיום אחד הנשים שלנו יהיו מלומדות מידי ….וזה יהיה הסוף כי הן כבר לא ירצו להתחתן עם איכרים ופרימיטיווים כמונו."

חג שמח לכולם

האחר 🙂

SHE תם ואולי לא נשלם

פתאום הכל נראה אחרת , השמש יותר חמה האנשים נראים נחמדים

יצאנו לרחוב, היפני ,שאני כבר לא זוכר את שמו , ואני

השעה הייתה שעת צהרים והרחוב מלא אנשים

הוא החליט להראות לי קטע , הוציא חליל צד מהתיק

זרק כובע על הריצפה והתחיל לנגן , נשמע משהו יפני כזה

מוזר אבל יפה ,

ישבתי בצד הסתכלתי בעוברים ושבים והקשבתי

תוך פחות משעה הוא אסף כמעט 40 דולר , "נלך" ? שאלתי

חזרתי לארוז , היא גרה לא מאוד רחוק אבל מספיק רחוק שאאלץ לעבור מקום

מה גם שבוולינגטון כבר הייתי קודם.

יצאתי בצהרים, היה יום יפה , במפה ראית שהעיירה שאני נוסע אליה ,ליד הים ויש קמפינג

כל הדרך מתנגן בראש לי השיר

SHE

של שארל אזנבור 

הגעתי לעיירה קטנה ליד הים , הים בניו זילנד אפור עכור וקר האוירה על החוף מזכירה מין מציאות קלטית כזאת , מסתורית ואפלה.

פורק הכל ומכניס לאוהל

אני מת כבר לסוע אליה , אבל עכשיו רק צהרים ולא נעים לי לבוא כל כך מוקדם , אני יוצא לריצה בחוף

בדרך , עוצר בחנות משקאות קונה יין

הבית בית עץ ישן וקצת מוזנח ,גינה גדולה עם המון עצי תפוח יפים, שומעים את הים אבל דיונה קטנה של חול מסתירה .

הרגשת אי נוחות קלה , אני צועד לעבר הדלת , דופק, היא פותחת את הדלת , שיער קצר וחיוך , פשוט מהממת.

שוב הזרות הזאת בין שנינו , "בוא כנס " "קיוותי שתבוא אבל לא הייתי בטוחה "

"הבאתי יין" (שוב הטימטום הקל חזר). אני מסתרך אחריה לכוון המטבח.

השיחה העילגת ביננו מקרטעת אבל מרגע לרגע זה משתפר,

אני מרגיש כבר כמעט בסדר.

יושבים כולם ליד השולחן ,אני, הילדים שחזרו מחברים ובאו גם זוג אורחים .

כמה כוסות יין והכל קולח

לילה, כולם כבר ישנים או הלכו רק שנינו יושבים ומדברים.

הגיע זמן ללכת , אני קם והיא אחרי ,נעצר ליד הדלת , חשוך ליד הדלת ואני מרגיש אותה נצמדת מאחור

הרגשה כל כך טובה והריח שלה , לגוף תמיד רצון משלו געגוע משלו ,ולשנינו היה כל כך הרבה חסר מהכל.

נשארתי שלושה חודשים , ואולי אף פעם לא עזבתי.

אבל החיים בסוף יותר חזקים , בלי אשרת עבודה , 24 שעות טיסה מהמשפחה  , ועוד דבריים ארציים כאלו

בסוף אילצו אותי לעזוב .

נפשנו שוב באירופה אחרי כמה שנים , והכל חזר בעוצמה .

, שבועיים אינטנסיביים , ו….

כל אחד חזר לחיים הקודמים שלו.

ומה עם הרגשת ההחמצה ?

לרגע קצר בזמן ,דרכנו הצלבנו וזה היה נפלא .

לעולם אין לדעת 

"מה היה אם " 

אני חושב שאהבות נשארות כאלו רק אם נקטעו באמצע , ולא נתנו להן לדעוך לבד 

זהו