בסוף שנת המס שנת 2016 ,החלטתי לסגור את כל חובותי למס הכנסה , להוריד את רמת הפעילות ,
להתמקד בבנית הבית שלי ואז בהדרגה לצאת לטייל בעולם ובעצם לפרוש בהדרגה מצורת העבודה והחיים שלי עד אז.
הטריגר היה המוות המהיר של אמא שלי שהבהיר לי שאין לי סיבה מהותית להמתין שנים .
הדרישות הכלכליות שלי צנועות , וההכנסה שאני יכול להמשיך לייצר , תספיק לי . זה משהו שאני מתכנן כבר הרבה שנים קודם .
בסוף 2018 סיימתי את הבית
ואז אמיר, חבר ילדות שלי שהוא בעצם סוג של אח ביקש ממני בחצי צחוק לפקח / לנהל / למצוא מישהו
שיבנה לו תוספת בניה בבית הקיים.
התלבטתי איך ואם לעשות את זה , בתחילה חשבתי רק להביא מישהו שיעשה את העבודה כשאני אהיה סוג של מפקח מרחוק
בפברואר 2019 אמיר עבר תאונה , ובעצם החלטתי סופית שאני אבצע את כל הפרוייקט ,
כלומר אביא את אנשי המקצוע , אפקח אנהל ובחלק מהמקרים כמו תחומי המסגרות ,גם אהיה פועל .
************************************
חזרתי לארץ בינואר 2020 במטרה לעבוד על התוכניות ,ולפני פסח , להתחיל לעבוד פיזית בשטח
“קוביד 19 ” חשב אחרת .
רק לפני שבוע התחלנו לעבוד בשטח
למי שלא יודע , בישראל ענף הבניה מלא בבעלי מקצוע ירודים , מהנדסים שלא הייתי נותן להם לתחזק אופניים
ואדריכלים מלאי גחמות שאין להם מושג איך צריך להרגיש בית שכיף לגור בו ,
ומה המחיר הכלכלי והפרקטי של לגור באחת מה”יצירות ” ההזויות שלהם .
אני כרגע עובד מול מהנדס ואדריכלית כאלו .
אני שונא לעבוד מול אנשים כאלו , שלא אני בחרתי , ואין לי בעצם כרגע דרך להפטר מהם.
כול אינסטינקט בגוף שלי אומר שיהיה לזה מחיר , לצורת העבודה הזו , אבל אין לי ברירה.
כנראה שיש עוד סיבות , אבל כבר שבוע אני מסתובב בהרגשת מועקה דיי כבדה
סוג של תחושה לא נעימה כזו , שאין הסבר הגיוני שיכול באמת להסביר אותה
אני מתנחם בכך שזה “הג’וב האחרון ” ושאחר כך אעריך הרבה הרבה יותר את החופש המחודש שלי .
אני רק מקווה ,שבניגוד לאותם סרטים שדיברתי עליהם קודם , במקרה שלי, יהיה סוף טוב ל”ג’וב” הזה.
לפני כמה ימים שאלה אותי הבת הקטנה שלי .
” אם המצב היה הפוך , אתה חושב שיש מישהו שהיה לוקח על עצמו פרוייקט כזה “כטובה ” עבורך ?”
התשובה שלי היתה מורכבת :
אני עושה את זה כי החלטתי כך , ולא באמת משנה לי האם מישהו היה / יחזיר לי אי פעם תמורה אני עושה את זה מסיבות אנוכיות שלי ולכן לא באמת משנה לי התשובה לשאלה .
החלק השני של התשובה לשאלה הזו הוא .
שאני מקווה שלעולם לא אגיע למצב בו אזדקק לקבל תשובה לשאלה הזו .
אשאיר לכם שיר משנת 1973 של ג’ים קרוצ’י ז”ל שנהרג בתאונת מטוס זמן קצר לאחר שהשיר יצא
אחד התענוגות הגדולים בשנות נדודי היה ללכת ל GPO )GENERAL POST OFFICE)
הרי הייתי מתכנן את זה חודשים מראש , נותן הוראות להעברה של דואר מGPO אחד ,לאחר ,כדי שיעקוב אחרי ואני לא אפספס אף מכתב,
מכתבים מההורים , חברים ,אהבות ישנות ואהבות חדשות שהם אולי , וגם של אנשים שאספתי כתובות בדרכים.
המשקיענים היו שולחים מכתב עם מעטפה ודפים בפנים ,
חלק היו שולחים איגרות דואר , זה מן מכתב אינסטנט כזה שכותבים ובסוף הוא מתקפל והופך למכתב קטן , וחלק קטן היו שולחים סתם גלויות
ההרגשה של “ללכת ל GPO “
מן התרגשות פנימית כזאת .
לשבת על מדרגות המבנה ולפתוח את המכתבים , אחד אחד בהתרגשות.
קודם ,
האהבות שאולי יהיו ,
אחר כך
האהבות הישנות והחברים ,
ולבסוף ההורים 🙂
הגלויות …. בדרך כלל רק רופרפו
אותה הרגשה קיימת גם היום, כשנגשים לאינטרנט קפה לבדוק דואר ,
אבל פחות (עם כל דואר הזבל שמקבלים).
אחרי ארוחת ערב במידבר , הדבר היחיד שאירח לי חברה היו המכתבים שקיבלתי והמכתבים שנכתבו כתשובות ועוררו המון מחשבות , המכתבים נאספו אחד לאחד עד לפעם הבאה שאעבור במקום שאפשר לשלוח אותם
שמרתי את כולם , היום אני כבר מוחק את רוב המיילים שמגיעים , רק בודדים זוכים להישמר
כבר שנה וחצי ויותר שוכבים אצלי כמה פרופילי פלדה מגלוונת וממתינים .
דיי מזמן , הבטחתי לבנות בבית הישן ,לאקסית, פרגולה לא התאים לי הפרוייקט הזה בשום אופן , לא המיקום
לא הגודל , וכמובן שהחשק לעשות זאת שאף לאפס אבל מילה זו מילה.
בכל פרוייקט כזה , השלב הראשוני של התכנון המדידות וההתחלה הוא השלב הקשה והארוך .
אחר כך, זה רק עניין טכני של לחתוך ,לרתך , לנקות ולצבוע .
היה חם פחד , שבוע ארוך של 40 מעלות , שבוע קשה לעבודה בחוץ , אבל כבר התחלנו .
יומיים עבודה קשה והכל כבר עמד מרותך ,מעוגן עמוק בקרקע ובבטון של קורות הגג
לא נקי ולא צבוע
יום יומים זה עמד כך, ואז בוקר אחד קמתי בחמש וחצי ועד השעה תשע ,הכל היה צבוע . היה כל כך חם , שבשעה תשע בבוקר , כבר כמעט אי אפשר היה לצבוע בגלל שהצבע התייבש כמעט מיידית תוך כדי הצביעה.
יצא מאוד חזק , מרוצה מהתוצאה , מרוצה שבנתי הכל רק מחומר שכבר היה לי
אני שונא ביזבוז . מרוצה מכך שקיימתי הבטחה שישבה לי בחלק האחורי של הראש כמעט שנתיים .
בימים הראשונים בהם לא היה ברור האם ישרוד , התבררה אצלי עוד הכרה של
“מה באמת חשוב לי ”
החלטתי שהחברות עם האדם הזה חשובה לי ושווה הרבה מאמץ וזמן בתקווה להזדמנות נוספת.
ואכן אני חושב/מקווה שזכיתי להזדמנות נוספת .
לאחר שאמיר השתפר מספיק החלטתי להתחיל ליישם את התוכנית שלי לחזור לטייל בעולם על אופנוע
כי זה חשוב לי .
ותוך אותו טיול נזכרתי מחדש/הבנתי שוב כמה נהדר זה לפגוש אנשים שמוצאים חן , ולא משנה מי הם , בני כמה הם ומה הם עושים בחייהם לא להתבייש או להרגיש לא נוח פשוט להגיד להם שהם כאלו , ולבלות כמה שעות או כמה ימים בחברתם רק כי זה מתאים לשנינו
אתמול בצהרים , באמצע טיול ברמת הגולן על אופנוע ששאלתי מחבר,קיבלתי הודעה .
” הי ליאור בירקאן נפטרה הבוקר “
היה עוד המשך להודעה שכבר לא כל כך קראתי .
***************************************
החלק הטכני הקר של ההכרות שלי עם ליאור התחיל בערך בגיל 7 ( של שנינו ) בבריכה של ימק”א ירושלים שני ילדים קטנים שהתחילו את צעדייהם הראשונים בבריכה .
בתחילה פעמיים בשבוע , אבל עם השנים , זה הפך לאימון כל יום , ובקיץ שני אימונים ביום
אחד בשש בבוקר , ואחד אחר הצהרים , שיגרה קשה .
עד גיל 10-11 בערך כולנו היינו שחיינים דיי בנוניים , במיוחד אני , ליאור היתה דיי טובה , אבל לא חריגה
היכן שהוא ,בגיל 11 , אם אני זוכר נכון , בצורה דיי פתאומית , חלה קפיצת מדרגה ביכולות של ליאור ושנים ספורות אחרת כך הפכה לאלופה שהיא כל כך זכורה ככזו .
עם השיפור ביכולות שלה , חלה גם קפיצת מדרגה במוסר העבודה והאימון שלה , עבדה קשה תמיד .
שנים של מחנות אימונים יחד בקיץ , שחיה של אחד וברגליים של השני באותו מסלול בבריכת פיליפ ליאון
ותחריות ..
בניגוד לליאור , אני , למרות העבודה הקשה , נותרתי אותו שחיין בינוני מאוד ,והפסקתי לשחות בגיל 17
אם נמשיך את החלק הטכני של ההכרות שלנו לאחר הצבא כמו רוב מי שהיה שחיין באותה תקופה , הסתובבנו באותם חוגי עבודה בירושלים , קרי עבדנו כמצילים / מורי שחיה /מאמני שחיה
אני עשיתי זאת בעיקר תוך כדי לימודים
במקרה שלה זה היה יותר המשך טיבעי לחיים שלה
נפגשנו דיי הרבה בבריכות במשך אותן מספר שנים , וגם מחוץ לבריכה , לפעמים באה למסיבות שארגנתי עם חברים וקצת יצאתנו לסרטים וכל מיני כאלו .
מחקתי , ואז ב 4/9/11 כתבתי אותו שוב לאחר שכל המידע כבר היה בידי אני מפרסם אותו כאן שוב , אולי בגלל אותה “רוח במכונה ” ואולי כי תכף יום ההולדת שלה ב 8.5 הועבר מ”קפה דה מרקר ” שם הועלה במקור
1989
בימי שישי נהגנו לשוב לירושלים איש איש מהעיר בה למד .
אותו יום שישי אחר הצהרים לא היה חריג , קשרנו את האופנועים , זרקנו את הכדור מעבר לגדר
ודילגנו לתוך מגרש כדור הסל של הגימנסיה רחביה .
שמתי לב שכבר מספר שבועות היא משחקת שם , לרוב הגיעה לפנינו , לעיתים עם חברה
ולעיתים לבד .
זכרתי אותה מנבחרת השחיה , קטנה ממני ב 6-7 שנים , ילדה / נערה מאוד יפה , אתלטית וגבוהה
שיחקה טוב …
באותו יום השישי , חסר לנו שחקן הזמנו אותה להצטרף
הצטרפה בשימחה ,כאילו חיכתה לכך כל אותם שבועות …..
מספר חודשים לאחר מיכן סיפרה שבאה לשחק בגללי
אמרה שהייתי המבוגר הכי ילד שראתה .
בזמנו , זה קצת הרגיז אותי
היום הייתי שמח אם היתה אומרת זאת שוב .
באותו יום שישי , שיחקנו יחד בקבוצה ,שיחקנו כשעתיים עד שהחשיך
נפרדנו ,כרגיל , לא היה לי האומץ להגיד מילה
פשוט קיוותי שביום השישי הבא תבוא שוב
התאכזבתי .
ניסיתי מספר פעמים לתפוס את מאמן השחיה שלי לשעבר
כשהצלחתי להשיג אותו לבסוף , ביקשתי את מספר הטלפון של דורית .
לאכזבתי , אמר שאין לו אותו אבל ישתדל לברר בימים הקרובים .
לא ממש זוכר את הסיבה שבגללה נפגשנו רק לאחר מספר חודשים אבל סביר שהאשמה היתה בי ,
בדיוק התגייסה , נהגה לבוא לישון בדירתי הקטנה בחיפה .
בלילות לקחנו את האופנוע לחוף הים במיוחד כשהיה סוער ,שנינו שחינו טוב ולא פחדנו .
היתה חכמה , אולי חכמה מידי
ואני ?
אני חושב שלא מעט דברים לקחתי בקלות ,
קלות רבה מידי..
יכולנו לשוחח שעות על ההשלכות הפילוסופיות של תורת היחסות
לדבר על סיפרי מדע בדיוני , ובלא מעט מדעים מדוייקים הידע הכללי שלה לא נפל משלי .
מצד שני אהבה את הסרט המפגר “במיטה עם מדונה “
עברו מספר חודשים ,נפרדנו , סיימתי את הלימודים ועברתי לתל אביב גרתי ברחוב זמנהוף.
נפגשנו שוב , אהבה אותי מאוד , לא בטוח שהיתה לה סיבה טובה .
ואני ?
אצלי שוב קינן חיידק הנדודים , בקושי הצלחתי להמתין לציון בפרוייקט גמר תכן הנדסי.
המונח ” אנטי שביר ” הפך לסוג של מטבע לשון בחוגים שקראו את טאלב נסים
ספר בשם הזה יצא ב 2014
Antifragile: Things That Gain from Disorder
נזכיר שטאלב נסים קנה את עולמו עם הספר ” ברבור שחור ” שיצא ב 2007 בדיוק לפני פרוץ ברבור כזה בצורת משבר 2008
הרבה לפניו אמר את זה צ’ארס דארווין
” לא החזקים ביותר או האינטליגנטים ביותר הם השורדים , אלא אלה המגיבים הכי טוב לשינוי ”
מי שמכיר אותי הרבה שנים , יודע שבשנת 2008 הייתי על סף פשיטת רגל כלכלית , אין טעם להכנס כרגע לפרטים של איך נכנסתי, ואיך יצאתי מאותו משבר .
רק אציין ,שיש אולי שני ארועים חד פעמיים שאני יכול לחשוב עליהם, ששינו את חיי בצורה חדה, הראשון הוא לבנון 1
והשני , המשבר הכלכלי של 2008 .
משבר 2008 נחרט כל כך טוב בזכרוני , שאני ממש זוכר מספרים של סטיות תקן / הפרשי ריביות וגם תחושות מועקה קשות .
מרבים לדבר על ” אסטרטגיית יציאה ” בהקשר למשבר הנוכחי .
בשנת 2008 החלטתי על אסטרטגיה כזו , ביצעתי אותה במשך כ 12 שנה , כאשר לפני שנה וחצי בעצם הגעתי לשלב הסופי
מה כללה אותה ” אסטרטגיה ” ?
במקרה האישי שלי , היא כללה שינוי מהותי בצורת העבודה בשוק ההון , ניהול הסיכונים שלי הפך לכזה , שהמטרה העיקרית שלו היא להכניס כסף בצורה עיקבית , סיסטמטית , שתשרוד גם מכה קיצונית פיתאומית וחדה .
עד 2008 אומנם הצגתי רווחיות גבוהה לאורך שנים , אבל לא עיקבית , לא הכנסה עיקבית שבועית/ חודשית
אלה הכנסה תנודתית לאורך השנה .
החלטתי כמה החלטות עקרוניות בנושא צורת העבודה והחיים בכלל
א . אסור בשום אופן לסמוך על המדינה בשום מקרה , קרי יש לנסות למזער תשלומים למדינה
ובעיקר , לא להפריש שקל ” לפנסיה ” על פי חוקי המדינה
לקבל כאקסיומה שכל חוקי הפנסיה למינהם לא נועדו באמת לטובתי . במיוחד לעצמאים לשכירים החישוב שונה ויותר לטובת השכיר .
ב . לבנות יכולת גמישות מקסימלית בעבודה , יכולת עבודה בזמנים משתנים מכל מקום בעולם .
ג. לצבור הון פיננסי ולהחזיר את ניזקי “הבור ” שנוצר לי בגלל משבר 2008 כמה שיותר מהר
פרט חשוב שאני לא מתגאה בו אבל הכרחי להבנת מצבי כיום הוא הפרט הבא
בשנת 2008 מנהל מקרקעי ישראל יצא במכרז קרקעות למכירה במושב בו גרתי ( וגר גם כיום )
בעיצומו של משבר כשאני על סף פשיטת רגל ,לקחתי משכנתא לא קטנה , ונגשתי למכרז הנ”ל
לא יודע למה , סוג של טיפשות , גרם לי לקחת סיכון ענק .
זכיתי באותו מגרש במחיר מצחיק במונחים של היום , ועדיין במינוף ענק .
התמזל מזלי , ושרדתי .
****************************************
ד. להכנס למוד של חסכון אגרסיבי ,להחזיר את החובות שלי הכי מהר שאפשר , ולאחר מיכן , להעביר את רוב כספי להשקעה בבנית בית על אותו מגרש שהתמזל מזלי והצלחתי להשאיר בבעלותי .
ולתכנן בית ” מניב ” מראש כולל חלקים להשכרה ומערכות יצור חשמל סולאריות .
נחזור קצת לאותו מונח ” אנטי שביר ”
ואיך אני רואה / חי אותו מעשית , יום יום .
אמא שלי , ניצולת שואה , רופאה שאבא שלה גם היה רופא בימי מלחמת העולם תמיד אמרה
” אני ,עם סטטוסקופ על הצוואר , תמיד אמצא עבודה ”
היא צדקה!
בעולם המודרני , אחד הדברים המוערכים על ידי רוב האוכלוסיה זה כסף , הון כלכלי , או רכוש .
חלקית ,אבל רק חלקית , ההערכה הזו נכונה , בתקופות של משברים קשים , תיק ההשקעות חוטף מכל כיוון .
דיירים בשכירות מפסיקים לשלם , ובכלל ” אקסיומות ” לכאורה של עשרות שנות חיי נוחות מפנקים , מתגלות כמילים ריקות .
וממש לא ” אקסיומה ” במובן הקלאסי של המונח .
מה הופך אדם ליותר ” אנטי שביר ” לדעתי ?
בדיוק מה שדארווין אמר
” לא החזקים ביותר או האינטליגנטים ביותר הם השורדים , אלא אלה המגיבים הכי טוב לשינוי ”
יחד עם האימרה של המשורר הרומי מהמאה הראשונה לפני הספירה גאיוס קאטלוס
amat victoria curam
התרגום הנפוץ ,מאבא שלי שידע לטינית ,הוא :
“הניצחון אוהב הכנה מראש”
יש גם דרכים נוספות להבין את האימרה
למשל
” ההצלחה , נוטה חסד לאלו שדואגים/ זהירים ”
הכוונה ברורה .
החברה האנושית מאוד לא אוהבת ” אי ידיעה ”
אנשים לא אוהבים כש”לא נוח להם “
ולכן מנסים ככול האפשר להכניס סדר לחייהם
דבר שהוכח כבלתי אפשרי לאורך ההיסטוריה האנושית , והתזכורת האחרונה מונחת לפנינו כרגע .
מסתבר שאפילו אחת הדרכים הכי נפוצות של המין האנושי להתמודדות עם חוסר בטחון
אמונה באלוהים
לא עוזרת …
מה כן עוזר ? לדעתי האישית בלבד
הכי עוזר, זה מוכנות אישית ומבט מחוץ לקופסה על הקיום האנושי .
הכנה מראש של ההון הפיננסי שלנו למקרה של משבר , הדבר הזה דיי ברור בסך הכל
אבל יש דבר נוסף , וזה הכנה של ההון האנושי שלנו למשבר וזה כבר הרבה פחות מובן . מה זה אומר ?
מנקודת הראיה האישית שלי זה אומר , לנסות ללמוד כל הזמן כמה שיותר על הכל .
להפוך לאנשי/ נשות אשכולות במובן הקלאסי של המילה להבין את המתטמטיקה של הכסף שלנו וההשקעות שלנו .
לצד יכולת לדעת לבנות מערכת השקיה בגינה , לתקן את המכונית , לתקן את הבית , או להרכיב דוד שמש ולהתמחות במקצועות שעמידים יותר במשבר .
לא לפחד להתנסות וללמוד מעשית מכשלונות בדברים חדשים , הזמן ללמוד הוא לא בזמן המשבר אלה הרבה קודם .
יסלחו לי הקוראים כאן מהחוג למגדר ( שם גנרי ללימודים מסוג מסויים )
אבל זה לא המקצוע הכי מועיל בזמני משבר או אחריו .
אני לא חושב שאני גאון גדול , ולכן לעולם לא הייתי יכול להיות ” עילוי ” סיפרותי/ מוזיקלי/ משורר / היסטוריון / או ד”ר למיגדר
אני גם לא מאלו שמסוגלים להיות פוליטקאים
לאנשים כמוני, עדיף כנראה להיות מהנדסים / רופאים / אנשי תוכנה / מכונאים
בצורה פאראדוכסלית יש עוד מקצוע דיי עמיד למשברים .
אחד הדברים בעולם הקפיטליסטי המעוות שלנו כיום, שכמעט לעולם לא עוצר זו הבורסה לניירות ערך .
למעט נפילת התאומים , שאז סגרו את הבורסה האמריקאית למספר ימים לא גדול
אני אישית לא זוכר מקרה שבו סגרו את הבורסה לניירות ערך לתקופה של חודשים .
עובדתית , בזמני משבר יש מסחר בניירות ערך ויש אפשרות לייצר הכנסה .
” אנטי שביר ” זה היכולת האישית שלנו לשרוד בתנאים משתנים וקיצוניים , זה דורש כרית בטחון פיננסית
וגם יכולות אישיות מגוונות , זה לא משהו שאפשר לפתח ביום .
ויש עוד דבר קטן , שקשור ליכולות האישיות המגוונות .
וזה ” כרית בטחון נפשית ”
הגוף שלנו מתנוון מסטגנציה וחוסר מעש , כדי לא להתנוון צריך תמיד לאתגר את עצמנו
הדרך לפתח ” כרית בטחון נפשית ” היא ללמוד כמה שיותר , ידע זה כוח , ידע תאורטי וידע מעשי
לדעת על עצמנו בבטחון , שאנחנו לא מפונקים , ויש לנו כלים ללמוד , ויש לנו יכולת נפשית לעשות דברים קשים ומגוונים
זו יכולת שצריך לעבוד עליה במשך שנים , ולא להזכר בזמן משבר .
הזכרון האנושי קצר , נדהמתי מכמה מעט אנשים זוכרים , ממש זוכרים טוב , את משבר 2008 שהיה רק לפני 12 שנה .
מה עשיתי אופרטיבית ברגע שהבנתי שאנחנו במשבר ?
הבנתי שמקורות ההכנסה שלי עומדים להתדלדל במהירות
למרות שאני לא צריך מייד לקחתי הלוואה גדולה בתנאים מאוד טובים שתעמוד בצד למקרה ואזדקק לבטוחות למסחר בתחילת המשבר .
חזרתי מיידית לעבוד כמו שעבדתי עד 2016 8 שעות ביום 5 ימים בשבוע ללא הנחות .
לקחתי את הבנות והסברתי להן את המצב , שעכשיו משבר אין שום הוצאות מיותרות על כלום עד שהמצב יתבהר .
לפני חודש וחצי חודשיים כשכל זה קרה , שתקו , וחשבו בלב שהאבא שלהם קצת דפוק, אבל שתקו .
לפני שלושה ימים , כשהבת הקטנה שלי יצאה מהבועה של המושב והלכה איתי לסופר , ראתה את התור , את המסיכות , והבינה שיש המון אנשים שפשוט לא עובדים פתאום הבינה את גודל הצרה .
ממש הבינה .
ואז שאלתי בצחוק , האם היא עדיין חושבת שאני קצת לא נורמלי
התשובה שלה היתה ” אתה תמיד קצת משונה/ שונה מאחרים , אבל למדתי שהרבה פעמים דיי צודק
אתה “יצור ” , צחקה “
צחקנו יחד בקול !!
המשבר הזה יעבור , הנזק של הוירוס למיש שיעבור את המשבר הזה , הוא נזק חסר משמעות יחסית לנזק הכלכלי מעשה ידי אדם שיגרם לרוב האנשות
נזק של פוליטיקאים חסרי יכולת טיפשים או אינטרסנטים .
כמו שידעתי שהמשבר הזה יגיע , לא ידעתי מתי , או שזה יהיה וירוס .
המשבר הבא יגיע גם
המשברים הולכים והופכים תכופים יותר וקשים יותר , וזה משהו שיש להתכונן אליו
המשבר לא הסתיים , ולחלק מהאנושות יקח שנים להתאושש כלכלית ונפשית מהמשבר הזה , בדיוק כפי שלי לקח שנים להתאושש מהקודם .
אבל אישית אני שמח שהפקתי לקחים מהמשבר הקודם ואני מקווה להפיק גם מהמשבר הזה .
המעציב בכל הסיפור , שחלקנו לומדים כל החיים ובסוף כל הנסיון הזה , והידע , אובד עם מותנו
מעט מאוד , יחסית ,עובר לדורות הבאים .
אגב , אם מישהו חושב שהכל הלך חלק , זה לא נכון
השבועות הראשונים של המשבר היו לא קלים , נאלצתי לבצע עשרות פעולות ,תיקונים וניהול חישובי סיכון
את החשבונות שאני מנהל נאלצתי להתאים לרמת הסיכון החדשה , וזה לא רק כספי האישי
במקביל , כמו תמיד , עדיין שלמתי חשבונות קניתי קניות והסעתי את הבנות כמו כל השנים
והיה יום רביעי אחד בלילה שלא ישנתי בגלל לחץ של פקיעת האופציות ביום חמישי בבוקר .
משהו שלא חשבתי שאאלץ לחוות שוב , וטעיתי .
בסופו של דבר , דברים כרגע נראים סבירים בהחלט
חג שמח .
אשאיר לכם קאבר לשיר שנכתב לפני כמעט 50 שנה על ידי סטיב טיילור מארוסמיט’
בעד כמה ימים חל יום הולדתי , אני מתקרב לגיל 60 , פעם זה היה נראה דמיוני וזקן . היום פחות . בסך הכל עבר קצת יותר מחודש מאז שחזרתי לארץ , זה מרגיש הרבה יותר זמן .
עסוק בכל מיני תיקונים / אחזקה כי חורף ובחורף תמיד יש יותר
טוב שחזרתי ,כי יש לי כל מיני דברים קטנים בבית החדש
גם עובד על התוכניות של הפרוייקט שבעיקר בגללו חזרתי הביתה .מקווה להתחיל לעבוד פיזית בסוף החורף .
אי שם באמצע סוף השבעים ,נהגתי לעזור לאבא שלי בכל מיני תיקונים בבית ובמכונית , אבא היה סוג של איש אשכולות שידע היסטוריה פילוסופיה וספרות לצד הנדסה .
בסוף בית הספר היסודי שלחו את כל הילדים “למכון הדסה ” סוג של בחינת כישורים ושיחה עם פסיכולוגית כדי לקבוע איזה מסלול לימודים לכאורה מתאים . אני , שרציתי מאוד ללמוד בבית ספר מקצועי , זכיתי ליחס מזלזל מצד אותה “פסיכולוגית BA MA ” שאמרה בערך
יש לך שתי ידיים שמאליות , לך ללמוד בתיכון עיוני …
וכך התגלגלתי לבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה , בית ספר מאוס מתנשא ונקמני .
סבלתי בו קשות לדעתי 4 השנים הכי מבוזבזות שהיו בחיי, היו בבית הספר הזה .
לאחר הצבא ,למדתי הנדסת מכונות , מקצוע שמאוד מתאים לי ולהלך המחשבה שלי .
לא יודע איך זה אצל בעלי תואר “הנדסה” אחרים , אבל אצלי ,כמו אצל אבא שלי ,
“מהנדס “
זה סוג של דרך מחשבה או אפילו סוג של דרך חיים מסויימת . פגשתי הרבה מהנדסים בחיי שהיו חסרי תואר רישמי אבל היו ללא ספק “מהנדסים ”
כמו כן פגשתי וגם למדתי עם אנשים שסיימו תואר אבל היו ” פחות ” …
מה זה בעצם אומר “דרך מחשבה של מהנדס ”
במקרה האישי שלי , זה אומר שאני חייב להבין איך דברים עובדים , קשה לי לא לנסות לתקן דברים בעצמי
קשה לי לקבל מכונות מבלי שתהיה לי היכולת לתחזק אותן לבד, וברוב המקרים לנסות לשפר אותן ולכוונן אותם טוב יותר ממה שיצאו מהמפעל .
זה נכון לגבי המכונית , האופנוע או הבקר של משאבת החום של חימום הבית .
זה גם אומר לא לקבל נניח , תוכנית קונסטרוקציה , מבלי לשנות אותה . ולא לקבל “פרט ” בניית קיר ממפעל איטונג מבלי לשנות גם אותו למרות שהמפעל בטוח שיש רק דרך טובה אחת לבנות את אותו קיר, וזו הדרך שלהם .
זה גם אומר להבין את מגבלות השימוש של מוצרים , משהו שדי אבד לרוב האנשים בחברה המודרנית .
רוב האנשים שנתקלתי בהם לא מבינים ששימוש ברוטלי בתשתית ,מוצר אלקטרוני ,או מכונה , רק כי הייצרן לא אומר בפרוש “שאסור ”
מקצר את חיי המוצר בעשרות אחוזים , ברוב המקרים ,בהרבה יותר מחצי .
זה נכון לטלפון סלולארי , בית , או אופנוע במידה זהה , ומראש רצוי לרכוש מוצרים שיש אפשרות לתקן במחיר סביר
מכונית אמינה ופשוטה , עדיפה על יקרה ומלאת “גאדג’טים ”
בית פשוט ,מבודד ,אטום ,ומתוכנן טוב , עדיף על בית פומפוזי “חכם ” שדורש הרבה עבודה כדי לתחזק אותו וגם לשמור על אקלים נוח .
העדפתי לקנות אופנוע זול ,בסיסי, ופשוט על יקר יותר , ובהפרש הכספי, פשוט התאמתי אותו במדוייק לצרכיי
צרכים שהמפעל לא תכנן שיהיו לי כשהאופנוע תוכנן ונבנה .
מראש בדקתי שאותו אופנוע יוכל לעבור התאמות יחסית בקלות לטיול ארוך עם ציוד ומשקל .
התמונה אומרת לא מעט .
איך הגעתי לכתוב על זה ?
לפני כמה ימים ראיתי את הסרט
Ford Vs. Ferrari
על הסיפור האמיתי של קרול שלבי ( הדיי מפורסם בחוגים שאני מסתובב בהם )
וקן מיילס הקצת נשכח כי מת בתאונה מצערת מזמן .
סרט נפלא כי המשחק של כריסטיאן בייל ( במבטא הבריטי האמיתי שלו סוף סוף ) מט דיימון וגם של טרייסי לטס ואחרים פשוט מעולה .
אגב למניפולטור התככן והשקרן בסרט קוראים
“ביבי ” …..ליאו ביבי , אמיתי!
סרט נפלא , כי לצד סצנות סטנדרטיות אמריקאיות שמלציות , יש אמירות שרק “מהנדס ” יבין .
האנשה של מכונות ,והרגשה / תחושה של מהו “קצה היכולת” שלהן שאדם מהישוב כנראה לא יבין עד כמה מדוייק הדבר הזה .
מצד אחד הסרט מספר סיפור פשוט ופשטני קצת ( אומנם אמיתי ) , אבל גם מראה את תככנות עולם העסקים הקפיטליסטי בכלל, ועולם הרכב בפרט.
את המחיר, תמיד משלמים האנשים הקטנים , במקרה הזה נהגי המרוצים והעובדים .
כמה פרטים לא ידועים על קרול שלבי כדי שאפשר יהיה להבין קצת יותר את האישיות של האיש .
-שלבי היה טייס במלחמת העולם השניה וכנראה רונמטיקן לא קטן , נהג לטוס מעל הבית של אשתו לעתיד ולהשליך מכתבים בתוך נעלי צבא מהמטוס .
– לפני גיל 30 כבר היה אחד מנהגי המרוצים הטובים בעולם והיחיד שעד אז הצליח לנצח את פראררי במרוץ הסיבולת לה מנס 24
נגד אנזיו פררארי , היתה לשלבי טינה אישית לאחר שנהג עבורו תקופה , שלבי טען שפררארי מזניח את בטיחות הנהגים שלו ,כדי לנצח .
– באחד ממרוצי הסיבולת , התחרה במשך 12 שעות עם יד שבורה קשורה לגלגל ההגה , וניצח
-שלבי נולד עם פגם בלב שגרם לו לפרוש ממרוצים כנהג , בשנת 1990 עבר השתלת לב ובמותו בשנת 2012 היה אחד ממושתלי הלב שחיו הכי הרבה זמן לאחר ההשתלה .
שלבי כיצרן מכוניות בוטיק מכר אלפי מכוניות בחייו, חלקן , שווה הון כיום .
המכונית הכי מזוהה עם שלבי זו הפורד מוסטנג .
בקטע הבא , קן מיילס מדבר על “מגבלות המכונה ” ועל הבנת מסלול המרוצים , כאמור ,
כנראה שרוב האנשים לא יבינו על מה הוא מדבר ,
כמו אותה “איכות” חמקמקה ,שעליה כתב פירסינג ב”זן ואומנות אחזקת האופנוע” .
ואולי כן …
If you’re going to push a piece of machinery to the limit
and expect it to hold together
you have to have some sense of where that limit is.
יש לי הרגשה שלא מעט אנשים ,לא יסכימו עם דעתי על הסרט
אז לא .
זהו להפעם , אוסיף תמונה של האופנוע שממתין לי שאסיים את הפרוייקט כאן ונמשיך לטייל יחד
וגם את אחד השירים האהובים עלי של הסטונס מהתקופה של הסרט
