קטגוריה: אחר 40 שיחזור בלוג

10.4.07

בחוץ ריח חריף של אבק שריפה ,עשן קולות נפץ וצעקות

אצלנו רגוע אבל מתוח, כולם בפנים, רק אני חצי גוף בחוץ מדבר בשקט כאילו זה מישהו אחר

"הטווח 0 אני שם אותך על, ברגע שאתה מזהה תילחץ לא לחכות לכלום"

"תתקדם " הזחל מתקדם חוליה חוליה תק ,תק ,תק ,

אני מביט על הכל כאילו מהצד במין שלווה פילוסופית , אני רואה את הצריח ממול מתחיל לצודד לכוון שלנו

הכל בהילוך איטי "יורה" בום עשן והבזק …. ושקט .

עשן עולה מהטנק שממול , זה כל כך קרוב שאפשר כמעט לשמוע את הצעקות , אבל רק כמעט

1 עוד אחד והנה עוד אחד , 3 אנשי צוות קופצים החוצה …..

"לירות" הוא שואל ?

שקט

"לירות"?

"אם אתה רוצה "

אני מחכה ….

שקט

החוץ כבר שקט

אין צעקות רק הריח החריף עדיין באויר

בפנים דממת מוות.

"אני לא יורה "

"טוב" לקוני נפלט לי , אבל בלב , בלב בפנים שמחתי שלא ירה

9.4.07

הבוקר תמיד עולה בצורה פתאומית מעבר לסלעים , מייד חם .השעה 5:30 אבל האוהל משמש כחממה ולא מאפשר התפנקות בשק שינה .לפעמים אני קצת מתגעגע לקור של ניו זילנד או טסמניה . יוצא ,מכין תה עם כמה ביסקוויטים בצל העצים ליד המיים , כול השמורה כבר ערה,ציפורים מצייצות ,מכרסמים מתרוצצים וחרקים מזמזמים ,עוד כמה שעות כולנו נתכנס לצל מפאת החוםאבל עכשיו זה הזמן לפעילות. שעה מאוחר יותר משפחת דלייני יוצאת בהרכב מלא, גם בקראוואן התחיל להיות חם.  "רוצה לעזור לי עם שעורי הבית בחשבון? " שואלת לורה"אני טוב בחשבון " "בואי לצל נלמד לפני שיהיה חם מידיי  שעתיים לאחר מיכן כבר חם מידי ללימודים , אז יושבים להכין ארוחת בוקרביצים(שצריך לחסל לפני שיתקלקלו) , קצת ירקות ולחם.  "אני רוכב היום לאיזה קניון שראיתי במפה 60 ק"מ מיכאן, מכירה ? " שואל את קיי"כן , דרך קצת קשה רק ל 4*4 או אופנוע " "אני רוצה גם " מצקצקת לורה , אני מרגיש קצת לא נעים , בכול זאת אנחנו מכירים רק 4ימים וכבר אני ולורה מסתובבים כמעט כמו אחים , "אני קצת מפחדת מהאופנוע , אבל לי ולסוואן יש המון מה לעשות ואשמח שתיסע איתך "    מעמיסים קצת כלי עבודה (למקרה של תקלה) , אוכל והרבה מים. מתניע ויצאים לדרך . הדרך לא קלה , למרות שלרוכב בודד זאת לא ממש בעיה , כאשר רוכבים בשנים זה הרבה יותר קשהבמיוחד שיש ילדה שצריך לשמור עליה . את 60 הק"מ אנחנו עוברים בשעתיים בערך. מגיעים לקניון צר ומהמם , עם גיבים מלאי מים וצל , אני סוחב את רוב הציוד על הגב ,אין אף אחד בסביבה , אנחנו הולכים ברגל במעלה הקניון , אומנם הולכים בצל אבל מאוד חם. "ילדה עמידה " חושב לעצמי , אחרי שעה וחצי של הליכה מגיעים לגב דיי עמוק מלא מים קריריםשנינו מיד נכנסים למיםאחר כך יושבים על שפת הגב ומדברים. אבא שלה מת מהתקף לב לפני כ 6 שנים לפני 3 שנים החליטו לעשות שינוי , למכור את הבית , לקנות קראוואן, ולטייל באוסטרליה , עזבו את בית הספר והעבודה , קיי, האמא , קיבלה עבודה כפקחית בשמורות טבע , והיא מידיי פעם מוכרת ציורים בתערוכות ברחבי היבשת. כן לפעמים קצת בודד לה רק עם אחיה והאמא , אבל הם פוגשים המון אנשים בדרך ,גם ילדים.עוד שנה לסוואן יהיו בחינות גמר אז הם ימצאו מקום לגור בו באופן קבוע . מעולם לא דיברתי עם ילד בצורה כזאת קודם ,פשוט ישבנו לנו כמעט 3שעות ליד גב המים ודיברנו . חזרנו לשמורה …. כבר התחיל להחשיך , קיי חיכתה לנו , ראיתי שדאגה , אבל לא אמרה מילה .  עזבתי את השמורה 4 ימים לאחר מיכן . קבענו להיפגש בעוד 3 חודשים בעיירה בשם מלדורה .קיי אמרה שיש עבודה בקטיף ושמרווחים טוב .הבטחתי לבוא לעבוד. לורה בכתה קצת כשנפרדנו , פעם ראשונה שראיתי אותה בוכה .כשמטיילים יש הרבה פרידות , לא כולן קלות .

5.4.07

מסיים לסדר הכל לארוחת ערב כך שאחר כך כל מה שישאר לעשות זה לבשל מתקדם לעבר המיים , האור בחוץ כבר מתחיל להתעמעם, מסתכלים עלי קצת בחשדנות "היי " אני י"היי" "אני קיי, ואיילו לורה וסוואן הילדים שלי " "דלייני"אומרת האמא , אני שם לב שהיא מציירת את הנוף בדו מימד צבעוני ."איך הגעת לכאן בזה?" אני מצביע על הקראוואן " הדרך דיי בוצית ""אנחנו כאן 10 ימים , הגענו לפני השטפונות" "קצת נגמר לנו האוכל" "לי יש הרבה ,בעיקר קמח,ואורז , גם ביצים שחייבים לגמור מהר כי מתקלקלות בחום" נכנסתי למים , מים קרירים יחסית לחום השורר בחוץ , מסביב סלעים אדומים גבוהים,מהממים ביופיים באור השמש השוקעת , שקט , ורוגע שיש רק במידבר , אחרי הרכיבה המרוכזת היום סוף סוף אני נרגע , בזווית העיין אני רואה אותם מסתכלים עלי . ****** ארוחת ערביושבים בחושך ליד המדורה , בישלתי אורז מטוגן עם ירקות בסגנון תילאנדי ולקינוחהפנקיקים החביבים עלי .אחרי הארוחה שותים תה ומדברים. מתברר שהם כבר מסתובבים ביבשת 3 שנים , האמא מציירת,ועובדת כמפקחת בשמורות טבע.והילדים לומדים בהתכתבות בבית ספר מיוחד.לורה בת 11 וסוואן בן 14.5 הולכים לישון אני שוכב ער באוהל דרך הרשת שבתיקרת האוהל רואים את אלפי הכוכבים , אני חושב על ההבדלהתהומי בין ההוסטל הדחוס של אתמול לבין המרחבים השקטים של היום. "נראה לי שאשאר קצת " חושב לעצמי ועם המחשבה הנעימה הזאת נרדם  ******5:30 בבוקר,מתעורר, כבר חם באוהליוצא החוצה , לורה כבר בחוץ"אני הולכת להתרחץ , אתה בא" אומרת בישירות של ילדים"כן ,חכי רגע" תוך שתי דקות שנינו רצים למים הקרירים."אתה שוחה טוב, תלמד אותי גם ….." "טוב " ….. כשחזרנו , קיי וסוואן כבר היו בחוץ עם תה מוכן "יש לנו מזרונים מתנפחים , רוצה להצטרף אלינו לשייט במורד הנחל ?" "למה לא, עניתי " אורזים אוכל/מים וקצת ציוד בשקיות נילון וקושרים למזרונים גם בגדים ונעליים . נכנסים למים ונסחפים עם הזרם החלש , הציוד על המזרונים ואנחנו במים רק עם כובעים. עדיין לא חם בחוץ והמיים קריריםמסביב קניון של סלע אדום מהמם והמון ציפורים .עוברים כ 50 דקות במים ואנחנו מגיעים למפתח בקניון ,בין המצוקים יש חוף קטן עם חול יוצאים מהמים , "מיכאן חוזרים ברגל" אומרת קיי , בערך שעתיים הליכה . מרוקינים אויר ,מתלבשים ואוכלים משהו , אנחנו צועדים במעלה המצוק חזרה , נוף מהמם , כבר חם ומזיעים קשות . , הנה המחנה , הכל במקומו ויש הרגשה נעימה של מנוחה אחרי מאמץ. "50 ק"מ מכאן , יש תחנת דלק וראיתי שיש גלידה , רוצים ?" "מזמן לא אכלנו גלידה , אנחנו חוסכים " אומרת קיי. "אני מזמין רק תני לי ציידנית עם קרח 50 ק"מ זה 20 דקות רכיבה ובלי ציידנית הגלידה תגיע נוזלית "  " אני גם רוצה לבוא " אומרת לורה , "יש לי קסדה נוספת והיא מספיק גבוהה להגיע לרגליות , אם את מסכימה "פונה לאמא המודאגת משהו . "טוב רק נורא בזהירות ""בסדר"  קושר את הציידנית מאחור , ומרים את לורה לכסא בעדינות , מתניע , ואנחנו בדרך אני מרגיש אותה קצת בלחץ מאחור אז אני רוכב לאט , אט אט היא מרגישה יותר טוב ואני מאיץ. 30 דקות ואנחנו בתחנה קונים דלי של 5 ליטר גלידה וניל עם תותים . "בואי נעוף מהר כדי שזה לא ימס יותר מידי"  בדרך חזרה כבר שנינו ממש נהנים היא מקשקשת מאחור (ואני כמעט לא שומע כלום) אבל שנינו כבר נעים יחד בקצב של האפנוע ,מה גם שכבר נהיה אחר הצהרים ומתקרר  והכל נראה הרבה יותר ידידותי באור של השקיעה.  20 דקות ואנחנו בחזרה בשמורה , לא ראינו שום רכב נוסף בדרך. שמים את הגלידה במקרר של הקראוואן .  אחרי ארוחת הערב , יושבים ארבעה , אני , ילדה בת 11 ילד בן 14 ואשהבאמצע המידבר האוסטרלי ומחסלים,לאור הדימדומים, 5 ליטר גלידה וניל עם תותים. המשך יבוא:)

4.4.07

נוסע לאט , הצמיג האחורי ממש נמס מרגע לרגע , האספלט רותח , האויר מעל הכביש רוטט מחוםהשרשרת מקרקשת במחזוריות ,המנוע עובד לאט כאילו גם עייף מהחום אני נכנס לאליס ספרינגס באיטיות , מרגיש כמו פרש בודד שנכנס לעיירה נידחת במערבון .אחרי הגשמים שהיו בימים האחרונים והשטפונות העיר נראית ריקה ,"קודם נמצא מקום לישון אחר כך צריך לטפל באופנוע דחוף" חושב לעצמי מצאתי הוסטל סביר , כבר אחר ,הצהרים אני ממהר למוסך קרוב עם רשימה ,"איכפת לך אם אני אפרק כאן בחוץ ?,יש לי את כל הכלים""לא"איש נחמד כי לרוב מוסכים לא אוהבים אנשים כמוני ואני לא אוהב שנוגעים באופנוע שלי.  בחוץ מחליף שמן ושרשרת , מוריד גלגל ומחליף צמיג , ניגש לשלם על החלקים ועולה על האופנוע. הרגשה של חלקות , נסיעה שקטה כמו קדילאק ….. אנחנו מוכנים למחר.  קם מוקדם לפני החום , מעמיסאין כמו הרגשה של "עכשיו הכל תקין " ואפשר להמשיך בהרגשת ביטחון. יש לי כמעט 100 ק"מ של דרך עפר שאני לא יודע מה מצבה אחרי הגשם האחרון. נסיעה מהירה יחסית ומרוכזת,מידיי פעם שלוליות, קצת ערמות חול שמדלגים ,בסך הכל לא נוראי . עצירת מנוחה , מגיע זבוב אחד ,עוד אחד ,ראבק , אין אף אחר באזור איך הם קולטים הזבובים האלה , אני כבר מכוסה בזבוביםזמן להמשיך. אחר הצהרים מגיע לשמורה , ריק, רק קראוואן אחד חונה ליד המים אני מתרחק , מי שהגיע עד לכאן לא ממש צריך אותי על הראש ."מעניין מי עבר את כל הדרך הקשה הזאת ועוד עם קראוון "? אני חושב  מרחוק אני רואה ילדה קטנה ,ילד קצת יותר מבוגרומישהו עם כובע בוקרים מצייר על קנבוס גדול, נראית אישה אבל אני לא בטוח . כבר אחר הצהרים , הילדים שוחים במים , אני פורק ,מקים את האוהל , "נראה לי מעולה להיכנס למים עכשיו" חושב  המשך יבוא

חומר למחשבה

נכתב 3.4.07

בשבועות האחרונים היו במוסף סוף השבוע של הארץ סידרת כתבות של העיתון לה מונד

על פפואה ניו גיני( מקום מדהים ואחד האחרונים מסוגו בעולם)

בכתבה האחרונה , הוזמנו 2 מאנשי השבטים הפפואנים לביקור גומלין בצרפת

כתבות מרתקות מומלץ לקרוא אבל היו כמה משפטים שהפפואנים אמרו שתפסו אותי חזק

אני מביא כאן ללא פרשנות

"הם (המסיונירים) הסבירו לנו שאם לא נהיה קתולים הרוח שלנו לא תלך לשום מקום ….כך נאמר בכיתבי הקודש.

הבעיה שהלבנים לא מכבדים את כיתבי הקודש…..

במדינה שיש בתים כה יפים ראיתי אנשים הסובלים מקור ומרעב שכחתם את החמלה והשיתוף".

על הנשים הצרפתיות

"הן חרוצות ואינן עולות כסף"……"אצלנו צריך לשלם 30 חזירים כדי להתחתן"…….

"כמובן כאשר משלמים בעבורה …גם שולטים בה "

"אין להן זקן ופין , אבל הן מתנהגות כמו גברים………

אני חושש שיום אחד הנשים שלנו יהיו מלומדות מידי ….וזה יהיה הסוף כי הן כבר לא ירצו להתחתן עם איכרים ופרימיטיווים כמונו."

חג שמח לכולם

האחר 🙂

SHE תם ואולי לא נשלם

פתאום הכל נראה אחרת , השמש יותר חמה האנשים נראים נחמדים

יצאנו לרחוב, היפני ,שאני כבר לא זוכר את שמו , ואני

השעה הייתה שעת צהרים והרחוב מלא אנשים

הוא החליט להראות לי קטע , הוציא חליל צד מהתיק

זרק כובע על הריצפה והתחיל לנגן , נשמע משהו יפני כזה

מוזר אבל יפה ,

ישבתי בצד הסתכלתי בעוברים ושבים והקשבתי

תוך פחות משעה הוא אסף כמעט 40 דולר , "נלך" ? שאלתי

חזרתי לארוז , היא גרה לא מאוד רחוק אבל מספיק רחוק שאאלץ לעבור מקום

מה גם שבוולינגטון כבר הייתי קודם.

יצאתי בצהרים, היה יום יפה , במפה ראית שהעיירה שאני נוסע אליה ,ליד הים ויש קמפינג

כל הדרך מתנגן בראש לי השיר

SHE

של שארל אזנבור 

הגעתי לעיירה קטנה ליד הים , הים בניו זילנד אפור עכור וקר האוירה על החוף מזכירה מין מציאות קלטית כזאת , מסתורית ואפלה.

פורק הכל ומכניס לאוהל

אני מת כבר לסוע אליה , אבל עכשיו רק צהרים ולא נעים לי לבוא כל כך מוקדם , אני יוצא לריצה בחוף

בדרך , עוצר בחנות משקאות קונה יין

הבית בית עץ ישן וקצת מוזנח ,גינה גדולה עם המון עצי תפוח יפים, שומעים את הים אבל דיונה קטנה של חול מסתירה .

הרגשת אי נוחות קלה , אני צועד לעבר הדלת , דופק, היא פותחת את הדלת , שיער קצר וחיוך , פשוט מהממת.

שוב הזרות הזאת בין שנינו , "בוא כנס " "קיוותי שתבוא אבל לא הייתי בטוחה "

"הבאתי יין" (שוב הטימטום הקל חזר). אני מסתרך אחריה לכוון המטבח.

השיחה העילגת ביננו מקרטעת אבל מרגע לרגע זה משתפר,

אני מרגיש כבר כמעט בסדר.

יושבים כולם ליד השולחן ,אני, הילדים שחזרו מחברים ובאו גם זוג אורחים .

כמה כוסות יין והכל קולח

לילה, כולם כבר ישנים או הלכו רק שנינו יושבים ומדברים.

הגיע זמן ללכת , אני קם והיא אחרי ,נעצר ליד הדלת , חשוך ליד הדלת ואני מרגיש אותה נצמדת מאחור

הרגשה כל כך טובה והריח שלה , לגוף תמיד רצון משלו געגוע משלו ,ולשנינו היה כל כך הרבה חסר מהכל.

נשארתי שלושה חודשים , ואולי אף פעם לא עזבתי.

אבל החיים בסוף יותר חזקים , בלי אשרת עבודה , 24 שעות טיסה מהמשפחה  , ועוד דבריים ארציים כאלו

בסוף אילצו אותי לעזוב .

נפשנו שוב באירופה אחרי כמה שנים , והכל חזר בעוצמה .

, שבועיים אינטנסיביים , ו….

כל אחד חזר לחיים הקודמים שלו.

ומה עם הרגשת ההחמצה ?

לרגע קצר בזמן ,דרכנו הצלבנו וזה היה נפלא .

לעולם אין לדעת 

"מה היה אם " 

אני חושב שאהבות נשארות כאלו רק אם נקטעו באמצע , ולא נתנו להן לדעוך לבד 

זהו 

"תודה , אני מורה למוסיקה ומידיי פעם משלימה הכנסה בערבים או סופי שבוע"

"אתם אוהבים פנקייק?" "אני מכין פנקייק נהדרים"

"כן ,כן "אומר הבן שנראה לי בן 12 בערך

אחרי הארוחה הילדים עייפים הלכו לישון רק אני והיא נשארנו במטבח.

מדברים באינטימיות שעות , בחוץ מבול,אני לא רוצה שהזמן יעבור ,

בשעה 3 בערך היא אומרת , " יש לנו כרטיסים למעבורת, אני חייבת לישון"

"לי יש רק לעוד יומיים לצערי" " ניפגש בבוקר?"

"טוב" "לילה טוב " אני מלוה אותה לקרוואן שלהם והולך לי לאוהל

בבוקר השמש זורחת בעוז יום בהיר קר ומהמם ,קם מתלבש במהירות בציפיה לראות אותה .

יוצא החוצה , טיפות המיים על הדשא נוצצות בשמש, רואה אותם אורזים ומסדרים את הקרוואן .

ניגש

"היי" אני אומר

"היי" "מה שלומך?"

עם הבוקר , השמש, והילדים ליד…… האנטימיות נעלמה לה לחלוטין.

אנחנו שוב שני זרים שמשוחחים שיחה מאולצת ,ככל שאני מתאמץ יותר אנחנו מתרחקים עוד

אני רואה שגם היא מרגישה כך.

"טוב אתם צריכים לזוז " "נסיעה טובה "

"קח את הכתובת שלי " אומרת באי נוחות , אני שם לב שהפתק היה מוכן מראש

"אני גרה 80 ק"מ צפונית לוולינגטון"

"אני אבוא " אומר , אבל כבר לא כל כך בטוח

"נסיעה טוב" חוזר על עצמי שוב , "ביי"

*ש נהייתי אילם)

"טוב חייבת לזוז נתראה *****

Windy Wellington

יום אחרי , יורד מהמעבורת בוולינגטון, וולינגטון עיר גדולה הררית ,וסחופת רוחות

אין קמפינגים בעיר ואני נאלץ למצוא מקום לישון בהוסטל לתרמילאים

אחרי כמה הוסטלים מלאים ,מצאתי מקום סביר אבל אין חדר לבד,

ואין לי כסף למקום יותר יקר, מכניס את הציוד ,יש לי הרבה ,

רעש , מחנק,אנשים מעשנים ומדברים בקול ,אחרי חצי שעה במקום אני ניגש לבעלים

"אני אשלם לך מחיר מלא רק תן לי לישון באוהל בדשא בחוץ "

"אין בעיה ,באמת קצת עמוס כאן היום"

בהרגשת הקלה סוחב את כל הציוד החוצה ומוצא מקום לא ממש משופע

לאוהל שלי .

כיף עם הפרטיות שלי השקט והאויר הנקי.

חוזר פנימה לבשל ארוחת ערב ,עכשיו משום מה הרבה יותר נעים בפנים משוחח קצת

עם כמה מטיילים .

לא עשיתי כמעט כלום היום אבל אני עייף , מהמעבורת,התור, והפרידה המוחמצת

חושב עליה קצת ונרדם .

בבוקר השמש מעירה אותי יחסית מאוחר ליידי אוהל נוסף,"עוד דפוק " חושב לעצמי בחיוך

בחוץ יושב בחור יפני ומסדר כמה דברים .

גם הוא לא יכול לישון בבלאגן שבפנים .

אני מזמין אותו לבוא לשוטט קצת בעיר ברגל , לקנות דברים שנשברו ,וסתם לראות אנשים

הוא נענה בשימחה .

בדרך אני רואה את הסיפריה העירונית, "בוא נכנס נשמע קצת מוסיקה" ,

נכנסים כל אחד אוסף לו כמה דיסקים ומתיישב ליד מכשיר פנוי לשמוע

אני שם בלדות של מיילס דיויס , חבל שאסור לשתות כאן קפה אני חושב

נשען לאחור ועוצם עיניים , הסקספון שלו פשוט מרסק אותך לחתיכות.

פתאום יד נוגעת בי בכתף ,

שיט זאת הלן

"מה את עושה כאן"?

"מה אתה עושה כאן"?

"אני , אני… סתם….מוסיקה " ממלמל משהו ,

דביל, שוב אתה מחמיץ את זה ,

"אני אוספת כמה דיסקים לשעורים של השבוע הבא"

"אתה שומע מיילס?" היא מחייכת

( נו דפוק תגיד כבר משהו נורמלי )

אבל כל מה שיוצא לי זה "כן"

"תבוא לארוחת ערב היום?"

"אצלך בבית , ?" אני שואל בטמטום קל

"נו ברור "

"טוב "

"אז קבענו, תבוא קודם , אנחנו בבית וזה רק שעה נסיעה מיכאן

נדבר קצת "

"טוב"

נכתב במקור 31.3.07

קר ולבד באוהל , מצחיק שתמיד לבד לי הכי הרבה כשאני נמצא בעיר

בחוץ אני לא מרגיש אף פעם לבד,

אני עייף , נווד כבר כמעט 8 חודשים.

טוב נלך למרכז של נלסון , לשתות משהו .

מחנה את האופנוע והולך לי ברגל , ערפילי , הרחוב ריק ויש שלוליות ,

מרחוק אני שומע צלילים מוכרים , קול נעים מבצע יפה את l

Love for sale

של פורטר , אני מתגעגע לג'אז .

אני ניכנס , פאב לא קטן ולא גדול , אפלולי , בפינה פסנתר לידו אישה נאה

נראית בת 40 + , תוהה למה אישה בגילה מנגנת במקום כזה ,

מתיישב , מזמין בירה וסטייק, מייד מן חמימות כזאת מתפשטת בי

היא מנגנת ממש טוב , לפעמים שרה , נעים במקום .

בהרגשה קצת יותר טובה אני חוזר לאוהל , לישון .

******

יום אחרי , הכביש רטוב יורד גשם חזק , הפנס הבודד שלי בקושי מפלח את החשיכה הרטובה ,כביש מאוד מפותל וריק , ממהר להגיע למעבורת לקנות כרטיסים

השיר של בוני M "דדי קול" לא עוזב אותי כל הרכיבה , "נדפק לי הראש לחלוטין" חושב.

הגעתי רטוב כמו סמרטוט לעיירה של המעבורת ,

אין כרטיסים ליומים הקרובים , מבול יורד , אני מקים את האוהל לבד על הדשא

רעב ,רטוב וקר לי , שוב מגיע למסקנה שאני עייף , מכיר את ההרגשה אחרי 7-8 חודשים זה מגיע

כבר לא מטייל

אני נודד.

לוקח את כלי האוכל והולך למטבח של הקמפינג לבשל משהו .

נכנס המקום מואר ומחומם , רואה אותה , הזמרת מהפאב בנלסון , יחד איתה 2 בנות בגיל 16 בערך ובן .

חוץ מיזה אין איש

הטלביזיה עובדת , תחרות מיס יוניברס , אחרי כמה דקות , אני מעיר בסרקסטיות שאם אני שומע עוד בלונדינית אחת מייחלת לשלום עולמי אני מתאבד.

שומע אותה צוחקת צחוק נעים

"היי, אני הלן " היא אומרת

"הי" "שמעתי אותך מנגנת אתמול בלילה" "זה היה מקסים" אמרתי

31.3.07 נכתב במקור


קראתי את אוגי בבוקר ונזכרתי

אחד התענוגות הגדולים בשנות נדודי היה ללכת ל GPO )GENERAL POST OFFICE)

הרי הייתי מתכנן את זה חודשים מראש , נותן הוראות להעברה של דואר מGPO אחד ,לאחר ,כדי שיעקוב אחרי ואני לא אפספס אף מכתב,

מכתבים מההורים , חברים ,אהבות ישנות ואהבות חדשות שהם אולי , וגם של אנשים שאספתי כתובות בדרכים.

המשקיענים היו שולחים מכתב עם מעטפה ודפים בפנים ,

חלק היו שולחים איגרות דואר , זה מן מכתב אינסטנט כזה שכותבים ובסוף הוא מתקפל והופך למכתב קטן , וחלק קטן היו שולחים סתם גלויות

ההרגשה של "ללכת ל GPO "

מן התרגשות פנימית כזאת .

לשבת על מדרגות המבנה ולפתוח את המכתבים , אחד אחד בהתרגשות.

קודם ,

האהבות שאולי יהיו ,

אחר כך

האהבות הישנות והחברים ,

ולבסוף ההורים 🙂

הגלויות …. בדרך כלל רק רופרפו

אותה הרגשה קיימת גם היום, כשנגשים לאינטרנט קפה לבדוק דואר ,

אבל פחות (עם כל דואר הזבל שמקבלים).

אחרי ארוחת ערב במידבר , הדבר היחיד שאירח לי חברה היו המכתבים שקיבלתי והמכתבים שנכתבו כתשובות ועוררו המון מחשבות , המכתבים נאספו אחד לאחד עד לפעם הבאה שאעבור במקום שאפשר לשלוח אותם

שמרתי את כולם , היום אני כבר מוחק את רוב המיילים שמגיעים , רק בודדים זוכים להישמר