נוסע לאט , הצמיג האחורי ממש נמס מרגע לרגע , האספלט רותח , האויר מעל הכביש רוטט מחוםהשרשרת מקרקשת במחזוריות ,המנוע עובד לאט כאילו גם עייף מהחום אני נכנס לאליס ספרינגס באיטיות , מרגיש כמו פרש בודד שנכנס לעיירה נידחת במערבון .אחרי הגשמים שהיו בימים האחרונים והשטפונות העיר נראית ריקה ,”קודם נמצא מקום לישון אחר כך צריך לטפל באופנוע דחוף” חושב לעצמי מצאתי הוסטל סביר , כבר אחר ,הצהרים אני ממהר למוסך קרוב עם רשימה ,”איכפת לך אם אני אפרק כאן בחוץ ?,יש לי את כל הכלים””לא”איש נחמד כי לרוב מוסכים לא אוהבים אנשים כמוני ואני לא אוהב שנוגעים באופנוע שלי. בחוץ מחליף שמן ושרשרת , מוריד גלגל ומחליף צמיג , ניגש לשלם על החלקים ועולה על האופנוע. הרגשה של חלקות , נסיעה שקטה כמו קדילאק ….. אנחנו מוכנים למחר. קם מוקדם לפני החום , מעמיסאין כמו הרגשה של “עכשיו הכל תקין ” ואפשר להמשיך בהרגשת ביטחון. יש לי כמעט 100 ק”מ של דרך עפר שאני לא יודע מה מצבה אחרי הגשם האחרון. נסיעה מהירה יחסית ומרוכזת,מידיי פעם שלוליות, קצת ערמות חול שמדלגים ,בסך הכל לא נוראי . עצירת מנוחה , מגיע זבוב אחד ,עוד אחד ,ראבק , אין אף אחר באזור איך הם קולטים הזבובים האלה , אני כבר מכוסה בזבוביםזמן להמשיך. אחר הצהרים מגיע לשמורה , ריק, רק קראוואן אחד חונה ליד המים אני מתרחק , מי שהגיע עד לכאן לא ממש צריך אותי על הראש .”מעניין מי עבר את כל הדרך הקשה הזאת ועוד עם קראוון “? אני חושב מרחוק אני רואה ילדה קטנה ,ילד קצת יותר מבוגרומישהו עם כובע בוקרים מצייר על קנבוס גדול, נראית אישה אבל אני לא בטוח . כבר אחר הצהרים , הילדים שוחים במים , אני פורק ,מקים את האוהל , “נראה לי מעולה להיכנס למים עכשיו” חושב המשך יבוא
פורסם ב
חומר למחשבה
נכתב 3.4.07
בשבועות האחרונים היו במוסף סוף השבוע של הארץ סידרת כתבות של העיתון לה מונד
על פפואה ניו גיני( מקום מדהים ואחד האחרונים מסוגו בעולם)
בכתבה האחרונה , הוזמנו 2 מאנשי השבטים הפפואנים לביקור גומלין בצרפת
כתבות מרתקות מומלץ לקרוא אבל היו כמה משפטים שהפפואנים אמרו שתפסו אותי חזק
אני מביא כאן ללא פרשנות
“הם (המסיונירים) הסבירו לנו שאם לא נהיה קתולים הרוח שלנו לא תלך לשום מקום ….כך נאמר בכיתבי הקודש.
הבעיה שהלבנים לא מכבדים את כיתבי הקודש…..
במדינה שיש בתים כה יפים ראיתי אנשים הסובלים מקור ומרעב שכחתם את החמלה והשיתוף”.
על הנשים הצרפתיות
“הן חרוצות ואינן עולות כסף”……”אצלנו צריך לשלם 30 חזירים כדי להתחתן”…….
“כמובן כאשר משלמים בעבורה …גם שולטים בה “
“אין להן זקן ופין , אבל הן מתנהגות כמו גברים………
אני חושש שיום אחד הנשים שלנו יהיו מלומדות מידי ….וזה יהיה הסוף כי הן כבר לא ירצו להתחתן עם איכרים ופרימיטיווים כמונו.”
חג שמח לכולם
האחר 🙂
פורסם ב
SHE תם ואולי לא נשלם
פתאום הכל נראה אחרת , השמש יותר חמה האנשים נראים נחמדים
יצאנו לרחוב, היפני ,שאני כבר לא זוכר את שמו , ואני
השעה הייתה שעת צהרים והרחוב מלא אנשים
הוא החליט להראות לי קטע , הוציא חליל צד מהתיק
זרק כובע על הריצפה והתחיל לנגן , נשמע משהו יפני כזה
מוזר אבל יפה ,
ישבתי בצד הסתכלתי בעוברים ושבים והקשבתי
תוך פחות משעה הוא אסף כמעט 40 דולר , “נלך” ? שאלתי
חזרתי לארוז , היא גרה לא מאוד רחוק אבל מספיק רחוק שאאלץ לעבור מקום
מה גם שבוולינגטון כבר הייתי קודם.
יצאתי בצהרים, היה יום יפה , במפה ראית שהעיירה שאני נוסע אליה ,ליד הים ויש קמפינג
כל הדרך מתנגן בראש לי השיר
SHE
של שארל אזנבור
הגעתי לעיירה קטנה ליד הים , הים בניו זילנד אפור עכור וקר האוירה על החוף מזכירה מין מציאות קלטית כזאת , מסתורית ואפלה.
פורק הכל ומכניס לאוהל
אני מת כבר לסוע אליה , אבל עכשיו רק צהרים ולא נעים לי לבוא כל כך מוקדם , אני יוצא לריצה בחוף
בדרך , עוצר בחנות משקאות קונה יין
הבית בית עץ ישן וקצת מוזנח ,גינה גדולה עם המון עצי תפוח יפים, שומעים את הים אבל דיונה קטנה של חול מסתירה .
הרגשת אי נוחות קלה , אני צועד לעבר הדלת , דופק, היא פותחת את הדלת , שיער קצר וחיוך , פשוט מהממת.
שוב הזרות הזאת בין שנינו , “בוא כנס ” “קיוותי שתבוא אבל לא הייתי בטוחה “
בסוף שנת המס שנת 2016 ,החלטתי לסגור את כל חובותי למס הכנסה , להוריד את רמת הפעילות ,
להתמקד בבנית הבית שלי ואז בהדרגה לצאת לטייל בעולם ובעצם לפרוש בהדרגה מצורת העבודה והחיים שלי עד אז.
הטריגר היה המוות המהיר של אמא שלי שהבהיר לי שאין לי סיבה מהותית להמתין שנים .
הדרישות הכלכליות שלי צנועות , וההכנסה שאני יכול להמשיך לייצר , תספיק לי . זה משהו שאני מתכנן כבר הרבה שנים קודם .
בסוף 2018 סיימתי את הבית
ואז אמיר, חבר ילדות שלי שהוא בעצם סוג של אח ביקש ממני בחצי צחוק לפקח / לנהל / למצוא מישהו
שיבנה לו תוספת בניה בבית הקיים.
התלבטתי איך ואם לעשות את זה , בתחילה חשבתי רק להביא מישהו שיעשה את העבודה כשאני אהיה סוג של מפקח מרחוק
בפברואר 2019 אמיר עבר תאונה , ובעצם החלטתי סופית שאני אבצע את כל הפרוייקט ,
כלומר אביא את אנשי המקצוע , אפקח אנהל ובחלק מהמקרים כמו תחומי המסגרות ,גם אהיה פועל .
************************************
חזרתי לארץ בינואר 2020 במטרה לעבוד על התוכניות ,ולפני פסח , להתחיל לעבוד פיזית בשטח
“קוביד 19 ” חשב אחרת .
רק לפני שבוע התחלנו לעבוד בשטח
למי שלא יודע , בישראל ענף הבניה מלא בבעלי מקצוע ירודים , מהנדסים שלא הייתי נותן להם לתחזק אופניים
ואדריכלים מלאי גחמות שאין להם מושג איך צריך להרגיש בית שכיף לגור בו ,
ומה המחיר הכלכלי והפרקטי של לגור באחת מה”יצירות ” ההזויות שלהם .
אני כרגע עובד מול מהנדס ואדריכלית כאלו .
אני שונא לעבוד מול אנשים כאלו , שלא אני בחרתי , ואין לי בעצם כרגע דרך להפטר מהם.
כול אינסטינקט בגוף שלי אומר שיהיה לזה מחיר , לצורת העבודה הזו , אבל אין לי ברירה.
כנראה שיש עוד סיבות , אבל כבר שבוע אני מסתובב בהרגשת מועקה דיי כבדה
סוג של תחושה לא נעימה כזו , שאין הסבר הגיוני שיכול באמת להסביר אותה
אני מתנחם בכך שזה “הג’וב האחרון ” ושאחר כך אעריך הרבה הרבה יותר את החופש המחודש שלי .
אני רק מקווה ,שבניגוד לאותם סרטים שדיברתי עליהם קודם , במקרה שלי, יהיה סוף טוב ל”ג’וב” הזה.
לפני כמה ימים שאלה אותי הבת הקטנה שלי .
” אם המצב היה הפוך , אתה חושב שיש מישהו שהיה לוקח על עצמו פרוייקט כזה “כטובה ” עבורך ?”
התשובה שלי היתה מורכבת :
אני עושה את זה כי החלטתי כך , ולא באמת משנה לי האם מישהו היה / יחזיר לי אי פעם תמורה אני עושה את זה מסיבות אנוכיות שלי ולכן לא באמת משנה לי התשובה לשאלה .
החלק השני של התשובה לשאלה הזו הוא .
שאני מקווה שלעולם לא אגיע למצב בו אזדקק לקבל תשובה לשאלה הזו .
אשאיר לכם שיר משנת 1973 של ג’ים קרוצ’י ז”ל שנהרג בתאונת מטוס זמן קצר לאחר שהשיר יצא
אחד התענוגות הגדולים בשנות נדודי היה ללכת ל GPO )GENERAL POST OFFICE)
הרי הייתי מתכנן את זה חודשים מראש , נותן הוראות להעברה של דואר מGPO אחד ,לאחר ,כדי שיעקוב אחרי ואני לא אפספס אף מכתב,
מכתבים מההורים , חברים ,אהבות ישנות ואהבות חדשות שהם אולי , וגם של אנשים שאספתי כתובות בדרכים.
המשקיענים היו שולחים מכתב עם מעטפה ודפים בפנים ,
חלק היו שולחים איגרות דואר , זה מן מכתב אינסטנט כזה שכותבים ובסוף הוא מתקפל והופך למכתב קטן , וחלק קטן היו שולחים סתם גלויות
ההרגשה של “ללכת ל GPO “
מן התרגשות פנימית כזאת .
לשבת על מדרגות המבנה ולפתוח את המכתבים , אחד אחד בהתרגשות.
קודם ,
האהבות שאולי יהיו ,
אחר כך
האהבות הישנות והחברים ,
ולבסוף ההורים 🙂
הגלויות …. בדרך כלל רק רופרפו
אותה הרגשה קיימת גם היום, כשנגשים לאינטרנט קפה לבדוק דואר ,
אבל פחות (עם כל דואר הזבל שמקבלים).
אחרי ארוחת ערב במידבר , הדבר היחיד שאירח לי חברה היו המכתבים שקיבלתי והמכתבים שנכתבו כתשובות ועוררו המון מחשבות , המכתבים נאספו אחד לאחד עד לפעם הבאה שאעבור במקום שאפשר לשלוח אותם
שמרתי את כולם , היום אני כבר מוחק את רוב המיילים שמגיעים , רק בודדים זוכים להישמר
כבר שנה וחצי ויותר שוכבים אצלי כמה פרופילי פלדה מגלוונת וממתינים .
דיי מזמן , הבטחתי לבנות בבית הישן ,לאקסית, פרגולה לא התאים לי הפרוייקט הזה בשום אופן , לא המיקום
לא הגודל , וכמובן שהחשק לעשות זאת שאף לאפס אבל מילה זו מילה.
בכל פרוייקט כזה , השלב הראשוני של התכנון המדידות וההתחלה הוא השלב הקשה והארוך .
אחר כך, זה רק עניין טכני של לחתוך ,לרתך , לנקות ולצבוע .
היה חם פחד , שבוע ארוך של 40 מעלות , שבוע קשה לעבודה בחוץ , אבל כבר התחלנו .
יומיים עבודה קשה והכל כבר עמד מרותך ,מעוגן עמוק בקרקע ובבטון של קורות הגג
לא נקי ולא צבוע
יום יומים זה עמד כך, ואז בוקר אחד קמתי בחמש וחצי ועד השעה תשע ,הכל היה צבוע . היה כל כך חם , שבשעה תשע בבוקר , כבר כמעט אי אפשר היה לצבוע בגלל שהצבע התייבש כמעט מיידית תוך כדי הצביעה.
יצא מאוד חזק , מרוצה מהתוצאה , מרוצה שבנתי הכל רק מחומר שכבר היה לי
אני שונא ביזבוז . מרוצה מכך שקיימתי הבטחה שישבה לי בחלק האחורי של הראש כמעט שנתיים .
בימים הראשונים בהם לא היה ברור האם ישרוד , התבררה אצלי עוד הכרה של
“מה באמת חשוב לי ”
החלטתי שהחברות עם האדם הזה חשובה לי ושווה הרבה מאמץ וזמן בתקווה להזדמנות נוספת.
ואכן אני חושב/מקווה שזכיתי להזדמנות נוספת .
לאחר שאמיר השתפר מספיק החלטתי להתחיל ליישם את התוכנית שלי לחזור לטייל בעולם על אופנוע
כי זה חשוב לי .
ותוך אותו טיול נזכרתי מחדש/הבנתי שוב כמה נהדר זה לפגוש אנשים שמוצאים חן , ולא משנה מי הם , בני כמה הם ומה הם עושים בחייהם לא להתבייש או להרגיש לא נוח פשוט להגיד להם שהם כאלו , ולבלות כמה שעות או כמה ימים בחברתם רק כי זה מתאים לשנינו
אתמול בצהרים , באמצע טיול ברמת הגולן על אופנוע ששאלתי מחבר,קיבלתי הודעה .
” הי ליאור בירקאן נפטרה הבוקר “
היה עוד המשך להודעה שכבר לא כל כך קראתי .
***************************************
החלק הטכני הקר של ההכרות שלי עם ליאור התחיל בערך בגיל 7 ( של שנינו ) בבריכה של ימק”א ירושלים שני ילדים קטנים שהתחילו את צעדייהם הראשונים בבריכה .
בתחילה פעמיים בשבוע , אבל עם השנים , זה הפך לאימון כל יום , ובקיץ שני אימונים ביום
אחד בשש בבוקר , ואחד אחר הצהרים , שיגרה קשה .
עד גיל 10-11 בערך כולנו היינו שחיינים דיי בנוניים , במיוחד אני , ליאור היתה דיי טובה , אבל לא חריגה
היכן שהוא ,בגיל 11 , אם אני זוכר נכון , בצורה דיי פתאומית , חלה קפיצת מדרגה ביכולות של ליאור ושנים ספורות אחרת כך הפכה לאלופה שהיא כל כך זכורה ככזו .
עם השיפור ביכולות שלה , חלה גם קפיצת מדרגה במוסר העבודה והאימון שלה , עבדה קשה תמיד .
שנים של מחנות אימונים יחד בקיץ , שחיה של אחד וברגליים של השני באותו מסלול בבריכת פיליפ ליאון
ותחריות ..
בניגוד לליאור , אני , למרות העבודה הקשה , נותרתי אותו שחיין בינוני מאוד ,והפסקתי לשחות בגיל 17
אם נמשיך את החלק הטכני של ההכרות שלנו לאחר הצבא כמו רוב מי שהיה שחיין באותה תקופה , הסתובבנו באותם חוגי עבודה בירושלים , קרי עבדנו כמצילים / מורי שחיה /מאמני שחיה
אני עשיתי זאת בעיקר תוך כדי לימודים
במקרה שלה זה היה יותר המשך טיבעי לחיים שלה
נפגשנו דיי הרבה בבריכות במשך אותן מספר שנים , וגם מחוץ לבריכה , לפעמים באה למסיבות שארגנתי עם חברים וקצת יצאתנו לסרטים וכל מיני כאלו .
מחקתי , ואז ב 4/9/11 כתבתי אותו שוב לאחר שכל המידע כבר היה בידי אני מפרסם אותו כאן שוב , אולי בגלל אותה “רוח במכונה ” ואולי כי תכף יום ההולדת שלה ב 8.5 הועבר מ”קפה דה מרקר ” שם הועלה במקור
1989
בימי שישי נהגנו לשוב לירושלים איש איש מהעיר בה למד .
אותו יום שישי אחר הצהרים לא היה חריג , קשרנו את האופנועים , זרקנו את הכדור מעבר לגדר
ודילגנו לתוך מגרש כדור הסל של הגימנסיה רחביה .
שמתי לב שכבר מספר שבועות היא משחקת שם , לרוב הגיעה לפנינו , לעיתים עם חברה
ולעיתים לבד .
זכרתי אותה מנבחרת השחיה , קטנה ממני ב 6-7 שנים , ילדה / נערה מאוד יפה , אתלטית וגבוהה
שיחקה טוב …
באותו יום השישי , חסר לנו שחקן הזמנו אותה להצטרף
הצטרפה בשימחה ,כאילו חיכתה לכך כל אותם שבועות …..
מספר חודשים לאחר מיכן סיפרה שבאה לשחק בגללי
אמרה שהייתי המבוגר הכי ילד שראתה .
בזמנו , זה קצת הרגיז אותי
היום הייתי שמח אם היתה אומרת זאת שוב .
באותו יום שישי , שיחקנו יחד בקבוצה ,שיחקנו כשעתיים עד שהחשיך
נפרדנו ,כרגיל , לא היה לי האומץ להגיד מילה
פשוט קיוותי שביום השישי הבא תבוא שוב
התאכזבתי .
ניסיתי מספר פעמים לתפוס את מאמן השחיה שלי לשעבר
כשהצלחתי להשיג אותו לבסוף , ביקשתי את מספר הטלפון של דורית .
לאכזבתי , אמר שאין לו אותו אבל ישתדל לברר בימים הקרובים .
לא ממש זוכר את הסיבה שבגללה נפגשנו רק לאחר מספר חודשים אבל סביר שהאשמה היתה בי ,
בדיוק התגייסה , נהגה לבוא לישון בדירתי הקטנה בחיפה .
בלילות לקחנו את האופנוע לחוף הים במיוחד כשהיה סוער ,שנינו שחינו טוב ולא פחדנו .
היתה חכמה , אולי חכמה מידי
ואני ?
אני חושב שלא מעט דברים לקחתי בקלות ,
קלות רבה מידי..
יכולנו לשוחח שעות על ההשלכות הפילוסופיות של תורת היחסות
לדבר על סיפרי מדע בדיוני , ובלא מעט מדעים מדוייקים הידע הכללי שלה לא נפל משלי .
מצד שני אהבה את הסרט המפגר “במיטה עם מדונה “
עברו מספר חודשים ,נפרדנו , סיימתי את הלימודים ועברתי לתל אביב גרתי ברחוב זמנהוף.
נפגשנו שוב , אהבה אותי מאוד , לא בטוח שהיתה לה סיבה טובה .
ואני ?
אצלי שוב קינן חיידק הנדודים , בקושי הצלחתי להמתין לציון בפרוייקט גמר תכן הנדסי.
