מעל שבועיים שעוסק בצורה כמעט בלתי פוסקת בנסיונות חזרה לארץ
כבר 3 טיסות בוטלו , אחת לארץ ושתים לאיטליה .
אני בנסיון רביעי כרגע לנסות לצאת מבנקוק לירדן ומשם לאיטליה .
זה לא שאני כל כך לחוץ לחזור לארץ
מאוד מתגעגע לאנשים בישראל , באמת .
אבל ישראל עצמה כמדינה , ממש לא חסרה לי , אפילו לא קצת .
ב 2019 צילמתי כאן את התמונה הבאה
הנכתב בשלט
נכון יותר מתמיד
הבעיה שמתקרב לקצה גבול הויזה שלי כאן
אבוד, אני לא!
**********************************************************************
לפני יומיים רכבתי כ 100 ק”מ מצ’נג מאי לטרק יחסית קל ולא מאוד ארוך
החלטתי להשאר ללון באזור
לא רציתי לחזור אחרי יום הליכה ארוך
100 ק”מ נוספים ברכיבה .
ההחלטה התבררה כנכונה, כי ירד גשם בסוף היום .
למחרת בבוקר התעוררתי לנוף הנפלא שנראה בסרטון.
הדבר הראשון שעלה לי בראש
כשיצאתי למרפסת היתה השורה
Wake in the morning and step outside
Take a deep breath and I get real high
And I scream
what’s going on
מהשיר
” what’s up “
של להקת הבנות החד פעמית
4
Non Blondes
השיר ידוע יותר בשם
what’s going on
אבל מהסיבה הפרוזאית שמרווין גיי כבר הוציא שיר בשם הזה לפניהן
השם שונה.
לכאורה שיר מתריס נשמע קצת כמו המנון מרד
אבל בעיני לפחות , תמיד השיר נשמע
יותר כמו שיר שכתבה נערה צעירה באמת מבולבלת.
העולם היה אחרי נפילת חומת ברלין , היתה הרגשה של שינוי
אבל לא ממש היה ברור מהו .
הייתי אז בן 29 ועבדתי כמהנדס בחברת רכב
לא זוכר שהייתי מבולבל
אומנם גם אז לא ידעתי
“מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול “
כנראה שגם היום זה עדיין לא ממש ברור.
מה זה אומר ?
חיזרו לתמונה שבתחילת הפוסט.
לינדה פרי
הסולנית ” המורדת המבולבלת “
עם השנים התיישרה עם המציאות כמו רובנו
הפכה לכותבת פופ מאוד מצליחה
בעיקר עבור זמרות אחרות , ויש כמה שירים שכתבה
שהייתי מכנה אותם ” דיי טובים” .
רוב השירים , פשוט שירי פופ סבירים.
אבל עם הצלחה אי אפשר להתווכח .
*********************************************************************************
לפני עשור גרתי בקראוון , ” התוכנית ”
בגדול היתה
לסיים לבנות בית לעצמי
לקנות אופנוע בחו”ל היכנשהו ולטייל .
כבר כתבתי בעבר שחלומות לעולם לא מתגשמים כמו
” בתוכנית ”
לפעמים זה מאכזב , לפעמים זה נהדר , אבל תמיד זה שונה .
גם במקרה שלי בראיה לאחור , דברים יצאו ” שונה ”
וזה בסדר ,
אני לא מאמין שיש אדם אחד שהחיים שלו יצאו ע”פ התוכנית
וככל שאנחנו חיים זמן רב יותר , כך ” הרכבת ” שאנחנו גוררים אחרינו ארוכה יותר
ב”רכבת”
הכוונה היא לדברים שתלויים בנו
אנשים שתלויים בנו .
וטעיות שאנחנו גוררים עם השנים שלא טופלו.
תוצאה בלתי נמנעת של החלטות ודברים שעשינו.
ב 2019 כשהגעתי לכאן לראשונה ,
אין דרך שיכולתי לנחש מה יקרה לי
לקרובים מאוד אלי
ולעולם
בשבע השנים שיעברו עד 2026.
מאז עברו 7 שנים , אני והאופנוע כאן ,עברנו יחד כמעט 30000 ק”מ
אחרת ממה שחשבתי , אבל נהדר
***********************************************
בשנת 1870 טולסטוי היה במשבר קיומי עמוק , חלקית בגלל ההצלחה האדירה של ספריו
” אנה קרנינה “
ו”מלחמה ושלום “
הוא הוציא ספר בשם
“וידוי ” ספר פילוספי סוג של אטוביוגרפי
ואחד הקטעים המופיעים בו שטולסטוי לא מצליח באמת להשלים עימו
זה משל בודהיסטי או הודי עתיק.
שהולך כך
אדם הולך ביער ופתאום מופיע נמר שרודף אחריו.
הוא בורח ומגיע לשפת צוק.
כדי להינצל הוא נאחז בענף או בגפן ויורד למטה.
אבל אז הוא רואה שמתחתיו מחכה נמר נוסף.
בזמן שהוא תלוי שם:
- למעלה – נמר
- למטה – נמר
שני עכברים, אחד לבן ואחד שחור, מתחילים לכרסם את הגפן המחזיקה אותו.
הוא רואה לידו תות אדום.
האיש מושיט יד, ואוכל.
ואומר:
“כמה מתוק התות הזה.”
המשמעות די ברורה
הנמרים אורבים לנו בסוף חיינו , והעכברים מסמלים
יום ולילה
הזמן החולף
ומכרסמים בנו , בחיינו
ועדיין אפשר להנות באותו רגע נוכחי מהתות
יתרה מכך , לפעמים הרגשת הסופיות , גורמת לנו לסוג של חידוד חושי
אנו מרגישים ומעריכים
כל דבר קטן כשאנחנו יודעים שעומד להסתיים.
בימים האחרונים
ההרגשה היא,
שהפרק הנוכחי שלי כאן מסתיים.
נפרדתי מאנשים שטיילתי איתם כאן , ומי יודע האם אפגוש אותם שוב
אולי כן
ואולי בפעם הבאה שאבוא הם כבר ינדדו למקום אחר.
הסופיות הזו גורמת לי לנסות כמה שיותר ” לתפוס את הרגע ”
וכן
אוכל לא מעט תותים .
לטולסטוי היו סוג של מסקנות אחרות ,
הוא לא הבין בתקופה ההיא ,מה המטרה של החיים.
לדעתו , ” הדרך ” קרי החיים עצמם ,
היא בסך הכל הסחת דעת מהסוף הבלתי נמנע .
אני לא מסכים , הדרך חשובה בעיני .
הדרך היא המטרה , כך בעיני
בסוף חיינו ,
לדעתי ,
נצטער מאוד אם פיספסנו את הדרך עצמה.
נראה שטולסטוי היה בדיכאון קשה באותו זמן
” ואין טעם לחיים”
או “מה הטעם לחיים “
זה אחד התסמינים הבולטים לכך .
*******************************************************************
בשנת 1999 דיוויד לינץ הידוע הוציא סרט לא אופייני לו
סרט קטן , דרמה ביוגרפית
ע”פ סיפורו האמיתי של אלווין סטרייט שב 1994 רכב/ נהג על מכסחת דשא
400 ק”מ במהירות של פחות מ 8 קמ”ש מאיווה לויסקונסין כדי לפגוש את אחיו החולה
שאיתו לא דיבר 10 שנים .
בעיני , משחק נפלא , סרט נפלא , אוסף של שיחות שנאספו מעדויות של אנשים
סיסי ספייסיק נהדרת .
וסוף הסרט אומר הכל .
The Straight Story
שישה שבועות לקח לו לעבור את המרחק .
בעבר ראיתי את הסרט , ומשום מה נזכרתי בו באחד הערבים כאן כשירד גשם בחוץ
וראיתי אותו שוב , סרט נהדר .
*******************************************************************************************
באחת הסצנות בסרט אלווין נשאל על ידי בחור צעיר
” מה הדבר הכי גרוע בלהזקן “
התשובה שלו היתה
” לזכור איך זה היה כשהייתי צעיר “
קשה להגיד שאני באמת ” זקן ” למרות מה שהבת הקטנה אומרת עלי
אבל אם אשווה את עצמי של 2026
לזה של 2019
כמות הידע שצברתי בשבע השנים שחלפו
בעשרות נושאים שונים ומשונים , אדירה
אני חד הרבה יותר
וכיום אני באחת התקופות בהן הכושר הגופני שלי טוב כמעט מאי פעם בעברי כמבוגר
סיכום שאני עושה עם עצמי מידיי פעם נוגע בשאלה
” האם יש תקופה בחיי שהייתי חוזר אליה ” ?
כל עוד התשובה היא ” לא ” ,
כנראה שמצבי דיי טוב
התשובה היום היא
” לא ”
החלטי .
לא הייתי חוזר לשום תקופה בעברי ואני לא מתגעגע לעבר.
יום אחד, זה אולי
או כנראה
יגיע .
לא היום.
אשאיר אתכם עם שיר לא רע של קריסטינה אגילרה
אחד היותר טובים שכתבה לינדה פרי עבורה.
בביצוע של לינדה פרי עצמה
יש כמה חסרי בית , שאני עובר לידם מידיי פעם ,
את אחד מהם לפחות , אני מכיר מאז 2019 אני רואה אותו עובד במשך היום במחזור פסולת
ובלילה ישן עם כלב קטן לידו
ויש עוד שניים שלושה.
אם אני עובר לידם בלילה כשהם ישנים ,
אני משאיר מתחת לראש שלהם שטר של 100 באט
10 שקלים .
להיות נדיב
זה מאמץ הרבה יותר קטן משחושבים .
**********************************************************************
אם הכל ילך סביר , בשבת אהיה באיטליה
שבת שלום
יופי שאכלת הרבה תותים בדרך 😀
בוקר טוב
כן
לאכול תותים בדרך זה מעולה ,,🙂