מחבר: yigalw

פורסם 12.5.07

היום זה היכה בי 

לפני קצת יותר מ 20 שנה זה התברר סופית.

הוא חולה בפרקינסון .

היה אז קצת יותר צעיר ממני היום.

איש  אשף בעבודות ידים ,החל באיטיות לאבד את יכולות המוטוריקה העדינה .

אם יש משהו שמייצג את האימרה

“השטן נמצא בפרטים הקטנים” זאת “היא”.

“היא” מתקדמת באיטיות רבה אצלו

 עקב בצד אגודל

,בתחילה כמעט לא מורגשת

אחר כך , צליעה קלה וקושי קל לחייך נניח .

לא רופאים , מדקרים, הילרים , כמרים ,רבנים בבות,

 או מים קדושים

 עצרו “אותה” .

“היא”

מהדקת אחיזה

לאט ,לאט

 כמו מערכת גלגלי שיניים

שסוגרת שער .

והוא … הוא כמו אלון ,איש קשה , חזק ועיקש .

לעולם לעולם לא התלונן , שום דבר לא קשה לו .

גם אחרי שהוא כבר החל ליפול , נפילות שגרמו למכות איומות.

(ומי כמוני יודע מה זה פציעות כאלו)

הוא שתק .

“אני רוצה לבד , כל עוד אני יכול”

אבל גם באלונים לפעמים פוגע הסס נמר.

הוא נעלם בזמן האחרון

יושב קפוא מאחורי המסיכה כמו בסרט המופלא “התעוררות ” (עם רוברט דה נירו)

הוא האיש שהוא קיר .

לפעמים רואים שבב חיוך כשהילדות משחקות איתו כשהוא בא לישון

פעם פחדו מהנפילות ,

מהפנים הקפואות .

התרגלו.

“היא” מוזרה, לעיתים כשהוא ישן אצלנו ,

 היא מרפה לפתע .

בדרך כלל באמצע הלילה בלי שום סיבה .

הוא קם

מתהלך , כאילו חזר בזמן , הוא עדיין נראה מעולה .

אז באותם רגעים , אנחנו אפילו מדברים יושבים ב3 לפנות בוקר ומדברים ממש.

עדיין אותו אלון .

בפעם האחרונה שישן כאן

בשעה 2:30 שמעתי אותו צוחק

צחוק כזה מלא של איש צעיר .

נכנסתי לחדרו וראיתי אותו צוחק מתוך שינה

עם עוויות פנים וצליל של פעם

“היא” נתנה לו רגע קצר של הנאה בחלום .

בבוקר הכל חזר לקדמותו .

4.5.07

השעה 5 אחר הצהרים , גשם זלעפות בחוץ שנינו ברחוב מחפשים תחבורהלתחנת הרכבת .הרכבת לסוראטאני(דרום תאילנד) יוצאת ב 6. עצרנו “טוק טוק” (כלי תחבורה בעל 3 גלגלים , מין הכלאה של קטנוע ומכונית) “לתחנת הרכבת ” הטוק טוק פתוח מהצדדים אבל בסך הכל דיי מוגנים מהגשם.תענוג לחתוך כך את התנועה הצפופה , לולא הסיכון הקיים בכלי (בעיקר בגשם)היינו נוסעים בו יותר. עכשיו שאנחנו נרטבים פחות, שנינו נהנים מהקרירות .”אבא מתי נגיע לים ?” “יש לנו כל הלילה ברכבת , מחר אוטובוס בבוקר מוקדם ואחר כך מעבורת לאי.נראה לי רק מחר בצהריים נגיע , יהיה קצת קשה ” סלידתי מאוטובוסי תיירים  גרמה לי לבחור ברכבת , איטית ויקרה מעט יותראבל הנסיעה היא בחברת תאילנדים , ויש גם מקום להסתובב. יורדים בתחנה , כרגיל התרמיל הכבד עלי הקל עליה . “הנה הרכבת שלנו ” נכנסים לקרון השינה , מרווח למידי ונראה נוח , הבאנו ציפיות להתכסות בלילה. איתנו בקרון עוד כמה תיירים ותאילנדים. מזהיר אותה לא לקחת שום דיברי מאכל מאף אחד ללא אישורי , לדרום מיזרח אסייתים(גם להודים) יש נטיה לא סימפטית להוסיף לעיתים סמים מרדימים לעוגיות . מרגישים תנועה קלה , יצאנו לדרך (יריד הרכבות הגדול / פול תרו ספר מומלץ) היא כבר מקפצת לאורכה ולרוחבה של הרכבת , אני מרוצה , טוב שבחרתי ברכבת. בחוץ הגשם נרגע , עדיין יש אור.חולפים בפרברים העניים של בנקוק , בכול מקום בעולם , מי שגרים על פסי הרכבתהם העניים.(גם בארץ, ראו לוד רמלה ) שולפים את ארוחת הערב , אורז מטוגן ונודלס , ולקינוח אננס ותאי לוטי (קר לצערינו).תאי לוטי  זה  זה סוג של בצק מטוגן(סטייל בצק פילס) שבתוכו בננה או כול פרי אחר ועל הכול יוצקים חלב מרוכז ממותק. טעים גם קר , עדיף חם. שתיה , מים , היא מלוננת ללא הפסקה על כך שאני רודה בא קשות בעניין המים.אני מקפיד על לפחות 2 ליטר ביום עבורה ,בדרך כלל יותר.(יש בעיית פיפי קלה עקב כך) הרכבת כבר שועטת במרחבים הפתוחים , תקתק,תקתק, תקתק, משקשקים הקרונות בחביבות. אני משוחח עם בחור איטלקי , והיא משחקת “סבתא סורגת”עם חברתו האנגליהמסתבר שהמשחק קיים בגרסאות שנות ברחבי העולם. בחוץ דימדומים ושקיעה מרהיבה  על רקע עצי הקוקוס והבננות . חושך . הרכבת , אי בודד של אור שנע בתוך ים של חשיכה כמעט מוחלטת . למרותהדימוי העמוס של תאילנד , יש לא מעט מרחבים רייקים…. פותחים את המיטות ומתכוננים לשינה  היא למעלה ואני למטה. “לילה טוב אבא” “לילה טוב” אור ואנשים כבר בפעילות השעה 5:30 עוד מעט מגיעים לסוראטאני . קם ומארגן את הציוד בזריזות . היא עוד ישנונית במיטה , קצת קריר. סוראטאני היא עיר מחוז גדולה בדרום תאילנד מיכאן יש תחבורה לכול האיים באזור . אנחנו בדרכנו לקופיפי. רק 6 בבוקר וכבר דיי חם . 20 דקות לאחר מיכן יושבים במסעדה ליד תחנת האוטובוסים , מחכים לאוטובוסשלא כהרגלי , עקב הזמינות,הפעם , ניסע באוטובוס לתיירים בלבד , עם עדרתרמילאים,  הסיבה העיקרית היא שתזמון האטובוס מתואם עם תזמון המעבורת לאי .  4 שעות מאוחר יותר המעבורת הענקית יוצאת לדרכה , הכל גדל והתפתח מאז הייתי כאן לאחרונה .  יורדים  בנמל קופיפי שהוא לא יותר ממזח מעט משופר. מייד עטים עליינו עשרות עשרות “סוכנים ” של מלונות  שונים. אני לא סובל את התופעה . קופיפי אי שנפגע קשות בצונאמי , רוב האזור של הנמל נהרס ונבנה מחדש את בקתות הקש  תפסו אתרי נופש תיירותיים עצומים עם בריכות ושבילים סלולים.ממש לא לטעמי . מה גם שהם מאוד יקרים יחסית…. וקרים. חם בצורה היסטרית אני עם התרמיל מזיע קשות .נכנסים לאתר כזה ולוקחים בונגלו , המחיר כמעט 40 דולר ללילהמחיר אסטרונומי במונחים תאילנדים . “נישן כאן הלילה , עד מחר אני אמצא לנו מקום יותר חביב ” מכניסים את כל הציוד , אני משאיר אותה בבריכה , לא ממש בראש שקט. המקום אומנם שמור , אבל מאוד לא ידידותי ואין תיקשורת אישית עם אף אחד ,שילמתי קצת למציל שישמור עליה אבל לא אהבתי את זה . הליכה של 40 דקות בשביליי האי מובילים אותי לחוף מבודד שמרוחק כ 20 דקות הליכהמהנמל. בקתות קש פשוטות ללא מזגן(עם מאורר) וללא מקלחות בחדר.מסעדה נראית חביבה ואת הבחור הצרפתי שמנהל את המקום אני זוכר מהפעם הקודמתהוא מדריך צלילה . התאילנדית שמסבירה לי על המקום , מאוד חביבה .  ניגוד תהומי לצוות באתר “ההוא”. “נבוא מחר בבוקר” קמים מוקדם , מתארגנים ויוצאים”נאכל במקום החדש” 20 דקות הליכה בג’ונגל ומגיעים.המקום שוכן ליד מפרצון קטן ומבודד , יש מספר שולחנות על החוף.הביקתות נמצאות על צלע מצוק תלול . שלנו דיי גבוהה וצריך להיעזר בחבל כדילעולת אליה .”איזה כייף , אין אנשים והביקתה שלנו ממש גבוהה” “כן , גם אני אוהב” לובשים בגדיי ים ומייד למים. 20 דקות מאוחר יותר אוכלים ארוחת בוקר , יש הרגשה נעימה של רוגע . הכול כאן צנוע מסודר ונקי . “נראה מה נעשה מחר , היום רק ננוח ונשרוץ בחוף” “יופי ” תוך שעה היא כבר עוזרת לתאילנדית לסדר את המסעדה .

1.5.07

לא קל  כשבת הזוג שלך לטיול היא ילדה קטנה שרגילה ללכת לישון מוקדם,

לדבר עם בנות גילה,

וקוראת לך אבא,

אחרי יומים לא קלים של הסתגלות (גם לאוכל המשופע בפירות )

מגיעה “השיחה ” הראשונה .

” תראי” אני אומר , “בואי נתנהג קצת יותר כמו חברים , זה אומר שאני מוותר הרבה יותר,

ואת מתבכיינת הרבה פחות , ומחליטה על עצמך ועל שנינו יותר “

“אחרי שנחזור לארץ , תאלצי לחזור ללכת לישון בשעות סבירות , אבל עכשיו אנחנו בטיול”

יש הסכמה מהצד השני , אבל אני לא בטוח כמה זה באמת יעבור .

קמים ליום השלישי בבוקר , בדרך כלל אנחנו אוכלים אוכל מקומי ולא במסעדות של תיירים

למעט ארוחת בוקר .

ארוחת הבוקר שלה כוללת פנקייק ולימונדה ושלי ביצים סלט וטוסט.

לאחר ארוחת הבוקר קונים כרטיסים לקאצ’נאבורי(הגשר על הנהר קוואי) ליום המחרת.

לוקחים סירה לאזור של מקדשים ומסתובבים קצת .

היא נגנבת מכך שפסל הבודהה עשוי כולו גוש אחד של זהב.

מסתובבים באיזור התעשיה הקרוב , אני תמיד אוהב לראות איך עובדים שם

בעץ ומתכת , וגם מציץ לעבר כמה מוסכי אופנועים .

התאילנדים מהופנטים למראה השיער הארוך והמתולתל שלה , כל פעם מבקשים לגעת.

מידיי פעם קונים משהו חדש לאכול או לשתות , לא הכל טעים לה ,אבל היא מנסה .

למרות החום היא לא מקטרת ואפילו נהנית , מרגישים שינוי.

חזרנו לסירה , החלטנו יחד שנסע בה סתם עד לתחנה הסופית וחזרה .

קריר ונעים על הנהר , ושנינו מאוד נהנים מהשייט בסירת האוטובוס.

אני מסביר לה על כך שאנשים רבים נמצאים כל חייהם על הנהר.

שנינו מרגישים ממש טוב.

חוזרים למלון לנוח קצת , בדרך רואים בנות שקולעות צמות קטנות “גם אני רוצה”

טוב ,”אבל בערב,” כי לשבת כאן בשמש באמצע הרחוב נראה לי חם מידיי עכשיו.

לקראת הערב מסתובבים ברחוב הקאו סאן הידוע , עד שמוצאים מישהי במחיר סביר לקליעת הצמות.

מייד מתגייסות הבנות שלה לעזרתה וכך 4 בנות עומלות קשה בקליעת עשרות צמות קטנות.

שעה וחצי מאוחר יותר ,

 סוף סוף הסתיימה המלאכה

, היא סבלה בשקט ,

 מה בנות כבר מגיל כזה

מוכנות לעבור למען היופי

התוצאה יוצאת דופן , ממש יפיפיה .

מרוצים אנחנו לוקחים אטובוס לשוק הגנבים.

קצת מאוחר אבל לא נורא .

בדרך כלל אני משתדל להסתובב בתחבורה מקומית ולהימנע מישראלים.

מסתובבים בשוק קצת , קונים משהו מידיי פעם ,

טועמים מ גלידת הקוקוס הטובה ביותר שאכלתי איי פעם

שנינו מחסלים כמות יפה .

היא כבר עייפה , אבל אני רוצה עוד קצת .

מגיעים לדוכן של של איזו זקינה לקנות משהו לשתות,

הזקנה מדברת אנגלית מעולה וכמובן מבקשת לגעת בשיער .

תוך כדי שיחה היא מכינה חביתות על אורז עם ירקות

ועוד מיני מאכלים מוקפצים , אין ספק טבחית מיומנת ביותר.

הילדה מוקסמת , אני שואל אתה אם בא לה לשבת קצת כאן

להיסתכל ולנוח , בזמן שאני אסתובב קצת לבד.

כן , היא רוצה מאוד .

שואל את הזקנה אם תוכל לישמור עליה לאיזו שעה .

הזקנה אמרה שתשמח .

שעה מאוחר יותר מתחיל טפטוף קל

חוזר לדוכן של הזקנה

ליד הדוכן עומדות השתיים , הקטנה שוברת ביצים

והזקנה מכינה חביתות ,

 ליד הדוכן תור לא קטן

שבמביט באטרקציה ומקשקש בתאילנדית.

היא נראית מאושרת, הזקנה מדברת אליה אנגלית

והיא מחזירה בעברית , אבל כנראה שכבר מבינות אחת את השניה

לא רע.

“אני רוצה לשלם לך על כך ששמרת על הבת שלי “

לא היא לא מוכנה .

“טוב, אז כמה עולה המנה הכי יקרה שלך .”?

“35 באט” (בערך דולר)

אנחנו ניקח שתיים , תודה .

לוקחים את המנות למרות שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לאכול.

הקבצנית הראשנה שראינו זכתה במנות , הילדה מאושרת

(מאז עשינו לנו מינהג לתרום כל יום קצת אוכל , לא כסף)

השעה כבר 1 לפנות בוקר ושנינו ממש נהנים .

מתחיל לרדת מבול, אנחנו לא מאוד רחוקים אבל נכנסים

לתא טלפון להיסתתר , בזדמנות הזאת גם טילפנו לארץ

לדווח שאנחנו חיים .

אחרי עשר דקות הגשם רק גובר והרחובות מוצפים.

אין ברירה מורידים את סנדלי האצבע ורצים ברחוב יחפים.

בשעה 2 לפנות בוקר רצים  יחפים ברחוב בבנקוק ,

אני קולט מסעדה פתוחה זה כבר לא רחוק מהמלון

אבל היא בא לה פיצה ולי בא בירה , ויש מוזיקה טובה

ותיירים .

בא לי קצת לדבר עם אדם מבוגר ,

מתיישבים ליד זוג בחורות מאנגליה

ןמזמינים .

היום השלישי עבר עלינו בצורה מעולה .

מחר עוזבים את בנקוק קצת .

29.4.07

עומדים בתור לבדיקת המזוודות .לראשונה בחיי אני קצת לחוץ מטיול בחול.היא לידי , נירגשת, ומדברת ללא הפסקה. נכון אנחנו טסים לתאילנד , מדינה שהיתה לי בית שני  תקופה לא קצרה , ולא ממשסוף העולם .אבל בכול זאת , הפעם אני לא לבד. נחיתת ביניים בעמאן , והיא כבר הספיקה (לא יודע איך) לשבור ציפורן , יורד קצת דם …לא נורא.  נוחתים בבנקוק , צהרים , חותכים ביעילות את כל הביקורות אוספים את התרמילים , הכבד עליהקטן יותר עליה . בדרך אני שואל זוג ישראלים אם הם רוצים לקחת איתנו מונית ….לא ,זאת לא פעם ראשונה שלי כאן,אבל שלנו יחד כן . שיחה קצרה עם הנהג וכולנו בתוך המונית , בפנים המזגן עובד (למזלנו)בחוץ לחות של 100 אחוז ו 38 מעלות .אנחנו עדיין עם בגדים ארוכים מהחורף בארץ.  היא מהופנטת , לראשונה דממה של 15 דקות רצוף . ואז שאלה “תגיד אבא, יש חג כאן היום ?” “לא , כאן כול יום נראה כמו חג,” אני משיב בחיוך “כול יום יש דוכנים עם אוכל ברחובות ?” “כן  חכי ותראי , זה גם מאוד טעים ”  המונית עוצרת ברחוב הראשי , אנחנו יורדים , עכשיו צריך לחפש מקום לישון שוב , התרמיל הכבד עלי , אנחנו משוטטים קצת , הכל מאוד מוכר , אבל שונהעברו כמה שנים . מצאנו מקום נחמד ולא יקר לישון. “בואי נחליף לבגדים קצרים ונלך לפגוש את מיה ושי (הזוג שנסענו איתו)” “אני רעבה ” יוצאים לרחוב , מיד כל אחד מאיתנו עם אננס וקוקוס ביד . אחר כך עובריםלטעום מכול מיני מטוגנים משונים .היא ממש מסוחררת , אני סוף סוף קצת נרגע . לראשונה אני חושב שאולי זה יהיה פחות קשה ממה שחשבתי למרות שהיא רק בת שבע וחצי

28.4.07

השבוע שוב טלפון בהול”בוא דחוף , יש טונה של עבודה , ועמית נפל ושבר את היד ,לא בא לעבודה,עזוב את המחשב המעאפן הזה ובוא לעבוד קצת בעבודה אמיתית “מאז שעזבתי את את המוסך לפני מספר שנים , אני עדיין בא לעזור כשצריך …אז באתי האדון יושב ליד השולחן מוצף בניירת , מדבר בטלפון עם לקוח , דודי לבד נאבק באיזו תקלה עלומה  והמקום כולו עמוס בקטנועים ואופנועים . אני ניגש לאדון ,”מה לעשות קודם” ?( יש תמיד קצת מבוכה ראשונית כי פעם היינו שותפים ועכשיו קשה לו לתת לי הוראות )”תפרק את המנוע שם- אין לי מי שיודע ….”OK שעה וחצי של עבודה והכל מפורק, מסודר, ונקי על השולחןאני אומנם קצת “חלוד” אבל מהר מאוד העיניין חוזר.   יש משהו מאוד מיוחד בעבודות מכאניות שעושים אותם טוב,לדברים מן איכות כזאת שאין בשום תחום אחר .  איכות היא הדבר החמקמק הזה שפירסינג דיבר עליו ב”זן ואומנות…” איכות, או ההיעדר שלה קיימת בכול תחום.בדרך כלל קל מאוד לזהות איכות . אבל רוב הפעמים קשה לזהות את העדרה (אולי כי איכות אמיתית אינה שכיחה ואנו לא ממש רגילים בקיומה)  בתחומים המכניים הכי קל להבחין בא כי פשוט “רואים בעיניים”    ממשיך לעבודה הבאה יש המון עבודה ואין זמן לפילוסופיות היום ,”היכן הרתכת ? ” כנראה הזיזו אותה כי היא לא במקום הישן, או מצאתי. כמו כל דבר שעושים אפשר לעשות אותו סתם , ואפשר לעשות אותו יפהואם עושים משהו שנראה יפה כמעט תמיד זה גם טוב ,אז גם ריתוך צריך להראות יפה השחזה קטנה וסיימתי . כייף לעבוד עם אנשים מקצועיים בכול תחום ערוץ 2 עדיין לא הגיע לכאן :)כאן עדיין עושים דברים טוב כי כך צריך להיות ולא כי זאת האופנה האחרונה   (לא יכולתי להיתאפק מאימרת השפר האחרונה  )

22.4.07

לספר שאני חושב עליהם כול יום בשנה יהיה שקר .

לספר שהיו הטובים ביותר שהכרתי בסגון “הטובים תמיד הולכים …” גם יהיה שקר

סביר להניח שאם היו בחיים היום מן הסתם לא היינו חברים , אפילו לא בקשר .

איינשטיין אמר “שאלוהים לא משחק בקוביות”  בהקשר אחר .

הוא טעה בהקשר ההוא , כמו שלדעתי  טעה גם בהקשר שלי .

מיקריות היא שם המשחק , יכולתי להיות אני בין השמות שאותם אני זוכר בעיקר יום אחד בשנה .

הארועים …נמצאים איתי בכול יום כול השנה וכול שנה .

אבל השמות לא

זאת האמת שלי

מה נשאר?

  זיכרונות עמומים של חלקי מילים או מעשים שנחרטו בזכרוני.

מצחיק שאת הארועים עצמם אני זוכר כאילו היו אתמול וגם את הצלילים והריחות .

את האנשים …..

לא .

14.4.07

יום שישי בצהרים בדיקה אחרונה ,

אוויר צמיגים ,שמן, כלים לתיקון …. במקום?

 מבט לשמיים … קצת אפור , לא נורא, מתלבשים מגפיים , מגיני בירכיים, שריון גוף ,מיים.

 ולדרך

דורך על רגלית ההתנעה והחד צילנדר מתעורר לחיים , נשמע טוב , נסיעה איטית על הכביש עד שיתחמם ואז מאיץ .

20 דקות על הכביש , קריר אבל לא נורא , ירידה מהכביש ליד מישור אדומים והופ ….עולם אחר ….

המידבר מדהים עכשיו, הכל ירוק עם פריחה של אירוסים , רוח נושבת וטיפות גדלות של גשם מטפטפות מידיי פעם

 השביל מלא מהמורות ושלוליות,  עובר לעמידה  ומאיץ

 המיתלים הבירכיים והכתפיים סופגים יפה את המכות שהשטח מעביר אליי.

עדיין לא ניכנסתי לקצב ,צריך לתת לגוף זמן להיתחמם אחרת זה יגמר בפציעה , סיבוב החלקת זנב וקפיצה מעל ערוץ נחל ,

צריך להיזהר, ירד הרבה גשם…. המידבר של שבוע שעבר נעלם,

את מקומו תפס מידבר שונה , האבנים בערוצי הנחל שינו מיקום ,והאדמה נחרצה במקומות שלא היו בשבוע שעבר. 

חייבים להיות מרוכזים ,

 עוד הפתעה….

 אם אני לא אזהר היום זה באמת יגמר לא יפה,

 ישורת ….

אפשר לנשום קצת אויר ולהרים עיניים להיסתכל מסביב ,

ריח טוב של אדמה רטובה ,

מעל, להקה ענקית של חסידות כנראה בדרך הביתה.

יוווווווווווווווווווווווהווווווווווווווווווווו אני צועק בקסדה .

במילא אין כאן מי שישמע 🙂

נכנס לערוץ נחל , יש מעט מים זורמים , סיבוב של המיצערת,  מרים מעט את הגלגל הקדמי מעל מדרגת סלע

קופץ עוד מדרגה

 ועצירה .

 שקט מדהים מקום יפה לנוח קצת .

החסידות עדיין מעל ,ויש  עופות דורסים בנקיקי הסלע .

 מבט מהיר על הכלי  שלא נשבר משהו או השתחרר, וממשיכים חזרה.

 עוד מעט חושך וכדאי להיזדרז ,

 תמיד יכול להיות איזה פנצ’ר ברגע האחרון ואז  פחות נעים לתקן בחושך .

עובר ליד עדר גמלים ומאיט , לא צפויים הגמלים האלו .

הישורת האחרונה לפני החזרה למישור אדומים האופנוע ואני חוצים בקלילות ובמהירות את גבעות העפר האחרונות ,  כבר רואים את האורות של הציביליזציה , גז בעליה ואני שוב על הכביש .

אני מזיע כולי וקריר למדי .

יש הרגשה של ירידת מתח ושיחרור , היה אדיר!

 כיף לחיות

בדרך הביתה על הכביש מזמזם את

“קורא איים בזרם

מאת ארנסט המינגווי

תרגם אותו יפה ….

“

של מאיר אריאל

וחושב למה דווקא השיר הזה נתקע לי בראש עכשיו

אולי כי בבית מחכים לי אוכל ותנור חם …..

10.4.07

בחוץ ריח חריף של אבק שריפה ,עשן קולות נפץ וצעקות

אצלנו רגוע אבל מתוח, כולם בפנים, רק אני חצי גוף בחוץ מדבר בשקט כאילו זה מישהו אחר

“הטווח 0 אני שם אותך על, ברגע שאתה מזהה תילחץ לא לחכות לכלום”

“תתקדם ” הזחל מתקדם חוליה חוליה תק ,תק ,תק ,

אני מביט על הכל כאילו מהצד במין שלווה פילוסופית , אני רואה את הצריח ממול מתחיל לצודד לכוון שלנו

הכל בהילוך איטי “יורה” בום עשן והבזק …. ושקט .

עשן עולה מהטנק שממול , זה כל כך קרוב שאפשר כמעט לשמוע את הצעקות , אבל רק כמעט

1 עוד אחד והנה עוד אחד , 3 אנשי צוות קופצים החוצה …..

“לירות” הוא שואל ?

שקט

“לירות”?

“אם אתה רוצה “

אני מחכה ….

שקט

החוץ כבר שקט

אין צעקות רק הריח החריף עדיין באויר

בפנים דממת מוות.

“אני לא יורה “

“טוב” לקוני נפלט לי , אבל בלב , בלב בפנים שמחתי שלא ירה

9.4.07

הבוקר תמיד עולה בצורה פתאומית מעבר לסלעים , מייד חם .השעה 5:30 אבל האוהל משמש כחממה ולא מאפשר התפנקות בשק שינה .לפעמים אני קצת מתגעגע לקור של ניו זילנד או טסמניה . יוצא ,מכין תה עם כמה ביסקוויטים בצל העצים ליד המיים , כול השמורה כבר ערה,ציפורים מצייצות ,מכרסמים מתרוצצים וחרקים מזמזמים ,עוד כמה שעות כולנו נתכנס לצל מפאת החוםאבל עכשיו זה הזמן לפעילות. שעה מאוחר יותר משפחת דלייני יוצאת בהרכב מלא, גם בקראוואן התחיל להיות חם.  “רוצה לעזור לי עם שעורי הבית בחשבון? ” שואלת לורה”אני טוב בחשבון ” “בואי לצל נלמד לפני שיהיה חם מידיי  שעתיים לאחר מיכן כבר חם מידי ללימודים , אז יושבים להכין ארוחת בוקרביצים(שצריך לחסל לפני שיתקלקלו) , קצת ירקות ולחם.  “אני רוכב היום לאיזה קניון שראיתי במפה 60 ק”מ מיכאן, מכירה ? ” שואל את קיי”כן , דרך קצת קשה רק ל 4*4 או אופנוע ” “אני רוצה גם ” מצקצקת לורה , אני מרגיש קצת לא נעים , בכול זאת אנחנו מכירים רק 4ימים וכבר אני ולורה מסתובבים כמעט כמו אחים , “אני קצת מפחדת מהאופנוע , אבל לי ולסוואן יש המון מה לעשות ואשמח שתיסע איתך ”    מעמיסים קצת כלי עבודה (למקרה של תקלה) , אוכל והרבה מים. מתניע ויצאים לדרך . הדרך לא קלה , למרות שלרוכב בודד זאת לא ממש בעיה , כאשר רוכבים בשנים זה הרבה יותר קשהבמיוחד שיש ילדה שצריך לשמור עליה . את 60 הק”מ אנחנו עוברים בשעתיים בערך. מגיעים לקניון צר ומהמם , עם גיבים מלאי מים וצל , אני סוחב את רוב הציוד על הגב ,אין אף אחד בסביבה , אנחנו הולכים ברגל במעלה הקניון , אומנם הולכים בצל אבל מאוד חם. “ילדה עמידה ” חושב לעצמי , אחרי שעה וחצי של הליכה מגיעים לגב דיי עמוק מלא מים קריריםשנינו מיד נכנסים למיםאחר כך יושבים על שפת הגב ומדברים. אבא שלה מת מהתקף לב לפני כ 6 שנים לפני 3 שנים החליטו לעשות שינוי , למכור את הבית , לקנות קראוואן, ולטייל באוסטרליה , עזבו את בית הספר והעבודה , קיי, האמא , קיבלה עבודה כפקחית בשמורות טבע , והיא מידיי פעם מוכרת ציורים בתערוכות ברחבי היבשת. כן לפעמים קצת בודד לה רק עם אחיה והאמא , אבל הם פוגשים המון אנשים בדרך ,גם ילדים.עוד שנה לסוואן יהיו בחינות גמר אז הם ימצאו מקום לגור בו באופן קבוע . מעולם לא דיברתי עם ילד בצורה כזאת קודם ,פשוט ישבנו לנו כמעט 3שעות ליד גב המים ודיברנו . חזרנו לשמורה …. כבר התחיל להחשיך , קיי חיכתה לנו , ראיתי שדאגה , אבל לא אמרה מילה .  עזבתי את השמורה 4 ימים לאחר מיכן . קבענו להיפגש בעוד 3 חודשים בעיירה בשם מלדורה .קיי אמרה שיש עבודה בקטיף ושמרווחים טוב .הבטחתי לבוא לעבוד. לורה בכתה קצת כשנפרדנו , פעם ראשונה שראיתי אותה בוכה .כשמטיילים יש הרבה פרידות , לא כולן קלות .

5.4.07

מסיים לסדר הכל לארוחת ערב כך שאחר כך כל מה שישאר לעשות זה לבשל מתקדם לעבר המיים , האור בחוץ כבר מתחיל להתעמעם, מסתכלים עלי קצת בחשדנות “היי ” אני י”היי” “אני קיי, ואיילו לורה וסוואן הילדים שלי ” “דלייני”אומרת האמא , אני שם לב שהיא מציירת את הנוף בדו מימד צבעוני .”איך הגעת לכאן בזה?” אני מצביע על הקראוואן ” הדרך דיי בוצית “”אנחנו כאן 10 ימים , הגענו לפני השטפונות” “קצת נגמר לנו האוכל” “לי יש הרבה ,בעיקר קמח,ואורז , גם ביצים שחייבים לגמור מהר כי מתקלקלות בחום” נכנסתי למים , מים קרירים יחסית לחום השורר בחוץ , מסביב סלעים אדומים גבוהים,מהממים ביופיים באור השמש השוקעת , שקט , ורוגע שיש רק במידבר , אחרי הרכיבה המרוכזת היום סוף סוף אני נרגע , בזווית העיין אני רואה אותם מסתכלים עלי . ****** ארוחת ערביושבים בחושך ליד המדורה , בישלתי אורז מטוגן עם ירקות בסגנון תילאנדי ולקינוחהפנקיקים החביבים עלי .אחרי הארוחה שותים תה ומדברים. מתברר שהם כבר מסתובבים ביבשת 3 שנים , האמא מציירת,ועובדת כמפקחת בשמורות טבע.והילדים לומדים בהתכתבות בבית ספר מיוחד.לורה בת 11 וסוואן בן 14.5 הולכים לישון אני שוכב ער באוהל דרך הרשת שבתיקרת האוהל רואים את אלפי הכוכבים , אני חושב על ההבדלהתהומי בין ההוסטל הדחוס של אתמול לבין המרחבים השקטים של היום. “נראה לי שאשאר קצת ” חושב לעצמי ועם המחשבה הנעימה הזאת נרדם  ******5:30 בבוקר,מתעורר, כבר חם באוהליוצא החוצה , לורה כבר בחוץ”אני הולכת להתרחץ , אתה בא” אומרת בישירות של ילדים”כן ,חכי רגע” תוך שתי דקות שנינו רצים למים הקרירים.”אתה שוחה טוב, תלמד אותי גם …..” “טוב ” ….. כשחזרנו , קיי וסוואן כבר היו בחוץ עם תה מוכן “יש לנו מזרונים מתנפחים , רוצה להצטרף אלינו לשייט במורד הנחל ?” “למה לא, עניתי ” אורזים אוכל/מים וקצת ציוד בשקיות נילון וקושרים למזרונים גם בגדים ונעליים . נכנסים למים ונסחפים עם הזרם החלש , הציוד על המזרונים ואנחנו במים רק עם כובעים. עדיין לא חם בחוץ והמיים קריריםמסביב קניון של סלע אדום מהמם והמון ציפורים .עוברים כ 50 דקות במים ואנחנו מגיעים למפתח בקניון ,בין המצוקים יש חוף קטן עם חול יוצאים מהמים , “מיכאן חוזרים ברגל” אומרת קיי , בערך שעתיים הליכה . מרוקינים אויר ,מתלבשים ואוכלים משהו , אנחנו צועדים במעלה המצוק חזרה , נוף מהמם , כבר חם ומזיעים קשות . , הנה המחנה , הכל במקומו ויש הרגשה נעימה של מנוחה אחרי מאמץ. “50 ק”מ מכאן , יש תחנת דלק וראיתי שיש גלידה , רוצים ?” “מזמן לא אכלנו גלידה , אנחנו חוסכים ” אומרת קיי. “אני מזמין רק תני לי ציידנית עם קרח 50 ק”מ זה 20 דקות רכיבה ובלי ציידנית הגלידה תגיע נוזלית ”  ” אני גם רוצה לבוא ” אומרת לורה , “יש לי קסדה נוספת והיא מספיק גבוהה להגיע לרגליות , אם את מסכימה “פונה לאמא המודאגת משהו . “טוב רק נורא בזהירות “”בסדר”  קושר את הציידנית מאחור , ומרים את לורה לכסא בעדינות , מתניע , ואנחנו בדרך אני מרגיש אותה קצת בלחץ מאחור אז אני רוכב לאט , אט אט היא מרגישה יותר טוב ואני מאיץ. 30 דקות ואנחנו בתחנה קונים דלי של 5 ליטר גלידה וניל עם תותים . “בואי נעוף מהר כדי שזה לא ימס יותר מידי”  בדרך חזרה כבר שנינו ממש נהנים היא מקשקשת מאחור (ואני כמעט לא שומע כלום) אבל שנינו כבר נעים יחד בקצב של האפנוע ,מה גם שכבר נהיה אחר הצהרים ומתקרר  והכל נראה הרבה יותר ידידותי באור של השקיעה.  20 דקות ואנחנו בחזרה בשמורה , לא ראינו שום רכב נוסף בדרך. שמים את הגלידה במקרר של הקראוואן .  אחרי ארוחת הערב , יושבים ארבעה , אני , ילדה בת 11 ילד בן 14 ואשהבאמצע המידבר האוסטרלי ומחסלים,לאור הדימדומים, 5 ליטר גלידה וניל עם תותים. המשך יבוא:)