20.8.10
בשנת 1939 עם פרוץ המלחמה הגיעה משפחה חדשה לעיירה קטנה בצפון יגוסלביה (בוסניה של היום)
האבא , חבר ותיק ,עוד ממלחמת העולם הראשונה .
וכך הצטרפו למשפחתי שגרה שם כבר מספר שנים
אם מישהו תהה פעם למי אני דומה , כאן זה סבא שלי
הבן הקטן בן 7 מייד התחבר עם שני הילדים בני 6 ו 9 .
בקיץ שיחקו בנהר כדור מים ולאחר שקפאו מי הנהר בחורף , שיחקו הוקי
ולפעמים , היו יוצאים עם אביהם למספר שבועות של עבודה ביערות , כך למדו לשרוד
מחנות הקיץ היו דומים משהו להתרחשיות בספר הנפלא “מחניים ” ( או בשמו האחר , הילדים מרחוב פאל)
של פרנץ מולנר .
כאן זה אבא שלי , אחיו ובן הדוד שנעלם בערבות רוסיה ב 1944הארלכוהול היה חביב כבר מגיל צעיר
אומנם הספר מתאר את הצד העני של בודפסט , אבל החיים על גבול הונגריה בצד היגוסלבי היו דיי דומים .
השמיים כבר החלו להתקדר מעל אירופה , אבל לילדים נותרו עוד כמה שנות חסד ילדות …
האבא היה אחד המומחים הגדולים ביותר ביגוסלביה בנושא יערנות ועץ .
ועקב כך היה בעל קשרים בשלטון , ב 1942 קיבל אזהרה מידיד בעל תפקיד מפתח במפלגה הנאצית ההונגרית .
” דברים לא טובים יקרו בקרוב באזור שלכם ” אמר הידיד , והאבא הקשיב , לקח את המשפחה לאחות בבודפסט .
כמה ימים לאחר מיכן,בעיירה נובי סאד הקרובה נטבחו כמה אלפים וגופתיהם הושלחו
לדנובה הקפואה .
לאחר שהרוחות נרגעו , חזרו הביתה , בודפסט גם היא כבר לא היתה בטוחה , ורצו להיות שוב בביתם .
הילדים המשיכו במשחקי הילדות עוד כמעט שנתיים .
אבא שלי שכבר מזמן לא נראה כך , רק האוזניים הבולטות נותרו , ועברו גם לבנות שלי
ב 1944 נלקח האבא לאושוויץ .
ואת כל שאר המשפחות אספו ביום שבת בבית הכנסת שבעיירה .
לילדים , כך הם סיפרו מאוחר יותר , זו היתה הפעם הראשונה שהיו בבית הכנסת , כפרחחים
מעולם לא ראו עצמם כיהודים ,
להפך ,מעט מאוד מחבריהם היו יהודים
כי ההורים לא רצו שילדיהם יתקלקלו .
משם נשלחו למחנה עבודה , הידידות בין הילדים התהדקה מאוד בשנתיים שבילו יחד במחנה העבודה .
ייצר ההשרדות וכישורייהם הקודמים עזרו להם מאוד להסתדר ולעזור למשפחה .
ב 1945 חזרו הילדים לעיירה .
הם היו שני זוגות של אחים חברים בגלאים דיי קרובים ,
אבא שלי ואבא של א הפכו לחברי נפש בזמן המלחמה .
כל יום הגיעה רכבת עם שרידי אנשים שחזרו הביתה , וכול יום הלכו הילדים לתחנת הרכבת לבדוק אם מישהו מוכר מגיע
והיתה גם התקווה שאולי ישמעו משהו על האבא , שנעדר כמעט 3 שנים .
והאיש ההוא ,האבא , סבא שלי לא שב ….
(אפשר לקרוא את הפוסט עליו שנכתב מזמן)
האבא הלך ברגל לאחותו בבודפסט והגיע במצב אנוש עד כי אחותו לא זיהתה אותו .
רק לאחר חודש כשהתאושש , לקח רכבת הביתה , לראות מי שרד .
כמו בכול יום בחודשים האחרונים , חיכו גם באותו יום הילדים בתחנת הרכבת , והאבא ירד .
רזה מאוד , שפוף וחיוור , אבל חי .
שנתיים מאוחר יותר המשפחות החברות עלו לישראל , ויתרו על רכושם ועל ביתם .
א ואני עברנו עם אופנועינו לפני כחודש בהונגריה ובוסניה ושאר חלקי יגוסלביה לשעבר ,
חלק מהבתים עדיין קיים , כמו גם מחלק מהמפעלים שהיו בבעלות סבא שלי .
אנחנו דור שלישי של אותה חברות שהחלה בין הסבים בתחילת המאה העשרים .
חברות ששרדה נכון להיות למעלה ממאה שנה .
אבא שלי היום בן 79 ואבא של א חוגג 80 .
אשאיר לכם את השיר המריר משהו “כולם יודעים ”
של לאונרד כהן .
אולי כי שנים שאני כבר דיי סארקסטי לגבי רוב הדברים בעולם , למעט כמה חברים .
אותם חברים , נותרו כסוג של שמורת טבע מוגנת .
למי שלא קרא , מומלץ מאוד , הספר “מחניים ” של פרנץ מולנר
שבת שלום