פורסם 9.2.09
אחרי הטיפול ,באליס ספרינגס , האופנוע מרגיש “חלק” , אני בדרך לDevils Marbles
מאז נפרדתי ממשפחת דליאני , אני לבד .
ליד אחת הגולות הענקיות רואה בחורה , ג’ינג’ית קטנה, לבד על גבול המידבר, בלי אף אחד באזור וללא כלי רכב ….
משונה .
עצרתי לא רחוק , מסוקרן , אבל לא העזתי להטריד .
10 דקות אחר כך ניגשה אלי ושאלה “יש עוד קסדה “
“כן”
כך פגשתי את דבי הדרום אפריקאית , מעולם לא סיפרה איך התגלגלה בדיוק להיכן שמצאתי אותה , רק אמרה
משהו במעורפל על חבר מתעלל שברחה ממנו .
שעתים מאוחר יותר אנחנו בדרך צפונה ,לדארווין ….
הנוף המדברי אט אט מתחלף לנוף טרופי , והלחות עולה .
“כבר אחר הצהרים , נחפש מקום קצת רחוק מהכביש לישון ” אמרתי .
מצאתי מקום נחמד תחת כמה אקליפטוסים , פרקתי את הציוד והקמתי את האוהל .
דבי פשוט ישבה והסתכלה , ראיתי שעברה תקופה לא קלה , אז שתקתי , הקמתי את האוהל במיומנות והכנתי לנו לאכול אורז וחביתה .
“הייתי ישן מחוץ לאוהל , אבל זה ממש לא ממולץ במידבר האוסטרלי , יש נחשים ” התנצלתי .
“תאלצי לישון יחד איתי ,
לא ממליץ לך לישון בחוץ “…
היא רק ענתה
“טוב ” .
השמש שקעה סופית ,וגם הדימדומים האחרונים , נעלמו .
נותרנו לבד , עם אלפי כוכבים מלמעלה ,
מידי פעם זוג אורות מהכביש פילח את החשכה ,
תהיתי על כל עניין האקראיות של מפגשים בין בני אדם ….
היה נחמד לדבר בשקט , כבר הרבה זמן שאני לבד , התגעגעתי לשיחות עם מישהו .
דבי מייד מצאה חן , במיוחד משכה את תשומת ליבי היכולת שלה לשמור על קור רוח בכול מצב .
תכונה דיי נדירה בבני אדם …
לבסוף פשוט נכנסנו שנינו לאוהל ונרדמנו .
כמה ימים לאחר מיכן , כבר טיילנו בפארק בקאקדו , פארק /שמורה ענקית .
בבוקרו של היום השביעי בפארק , יצאנו מוקדם לטייל ושכחנו לסגור את האוהל … לקראת הצהרים , נפתחו ארובות
השמיים וירד מבול .
“אין לנו היכן לישון” אמרתי לה , הכל בטח רטוב .
למרות שכבר אחר הצהרים , ודארווין היתה כ 300 ק”מ מהפארק
“נחזור לדארווין ” אמרה .
לא היו לנו כל כך ברירות , שקי השינה והבגדים היו רטובים לחלוטין ….
הכנו ארוחת ערב , העמסנו את הציוד , ולפני החשיכה , יצאנו לדרך .
גשם החל שוב לטפטף , והקרניים האחרונות של השמש נעלמו מאחורי העננים .
הנסיעה היתה איטית וקשה , הפנס הבודד פילח בקושי את החשיכה , ומידיי פעם נצצו עיניים של חיות בר .
תמיד נמנעתי מלרכב בלילה , מפגש לילי בין האופנוע לחיית בר יכול להסתיים באסון .
כך רכבנו בגשם , במהירות איטית לכוון דארווין , לאחר שעה בערך , דבי נשענה עלי ונירדמה מאחור ,כאילו אנחנו במכונית.
משהו שלעולם לא הייתי מסוגל לעשות .
הגשם פסק , ויכולתי להגביר את המהירות מעט …. באחת בלילה הגענו לאכסניה בדארווין .
פרקנו את הציוד ונפלנו למיטה .
*****************
עם דבי טיילתי עוד כחודשיים עד שנאלצה לחזור , בתחילה עוד היינו בקשר של מכתבים , אבל לאחר תקופה
הפסיקה לכתוב
מעולם לא ראיתי אותה שוב …
לפעמים פוגשים אנשים ומהר מאוד רואים שהיה להם קשה כבר מאז היותם ילדים , היא היתה כזו .
הייתה לה נטייה להמעיט בערך עצמה ולהתחבר לאנשים הלא נכונים , אני מקווה שלא קרה שום דבר רע , אבל כנראה שלעולם לא אדע .
****************
אחד הסרטים שהשפיעו עלי לא מעט בתקופה ההיא היה “חג שמח מיסטר לורנס ” ע”פ לורנס ון דר פוסט
סרט אנטי מלחמתי בכיכובם של דייויד בואי , ראיצי סאקאמוטו (שגם כתב את המוסיקה ) וטום קונטי …
למרות שקראתי את הספר , אהבתי מאוד גם את הסרט .
ספר/סרט עם המון רבדים עמוקים והתנגשות בין תרבויות. סודות ופחדים אפלים שיש לכולנו .
הוספתי את הביצוע של סאקמאטו עצמו (המבוגר כבר ) ביצוע מקסים .
גם מי שבדרך כלל לא לוחץ על הקליפים , מומלץ , יש משהו חודר במיוחד בנגינה שלו .
אגב למי שרוצה לראות את הגירסה הווקלית ,הביצוע של דייוד סילביאן (מלהקת יפן) השיר נקרא
Forbidden Colours
ואפשר לראות שם את בואי וסאקמוטו הצעירים בקליפ מטה
