SHE תם ואולי לא נשלם

פתאום הכל נראה אחרת , השמש יותר חמה האנשים נראים נחמדים

יצאנו לרחוב, היפני ,שאני כבר לא זוכר את שמו , ואני

השעה הייתה שעת צהרים והרחוב מלא אנשים

הוא החליט להראות לי קטע , הוציא חליל צד מהתיק

זרק כובע על הריצפה והתחיל לנגן , נשמע משהו יפני כזה

מוזר אבל יפה ,

ישבתי בצד הסתכלתי בעוברים ושבים והקשבתי

תוך פחות משעה הוא אסף כמעט 40 דולר , “נלך” ? שאלתי

חזרתי לארוז , היא גרה לא מאוד רחוק אבל מספיק רחוק שאאלץ לעבור מקום

מה גם שבוולינגטון כבר הייתי קודם.

יצאתי בצהרים, היה יום יפה , במפה ראית שהעיירה שאני נוסע אליה ,ליד הים ויש קמפינג

כל הדרך מתנגן בראש לי השיר

SHE

של שארל אזנבור 

הגעתי לעיירה קטנה ליד הים , הים בניו זילנד אפור עכור וקר האוירה על החוף מזכירה מין מציאות קלטית כזאת , מסתורית ואפלה.

פורק הכל ומכניס לאוהל

אני מת כבר לסוע אליה , אבל עכשיו רק צהרים ולא נעים לי לבוא כל כך מוקדם , אני יוצא לריצה בחוף

בדרך , עוצר בחנות משקאות קונה יין

הבית בית עץ ישן וקצת מוזנח ,גינה גדולה עם המון עצי תפוח יפים, שומעים את הים אבל דיונה קטנה של חול מסתירה .

הרגשת אי נוחות קלה , אני צועד לעבר הדלת , דופק, היא פותחת את הדלת , שיער קצר וחיוך , פשוט מהממת.

שוב הזרות הזאת בין שנינו , “בוא כנס ” “קיוותי שתבוא אבל לא הייתי בטוחה “

“הבאתי יין” (שוב הטימטום הקל חזר). אני מסתרך אחריה לכוון המטבח.

השיחה העילגת ביננו מקרטעת אבל מרגע לרגע זה משתפר,

אני מרגיש כבר כמעט בסדר.

יושבים כולם ליד השולחן ,אני, הילדים שחזרו מחברים ובאו גם זוג אורחים .

כמה כוסות יין והכל קולח

לילה, כולם כבר ישנים או הלכו רק שנינו יושבים ומדברים.

הגיע זמן ללכת , אני קם והיא אחרי ,נעצר ליד הדלת , חשוך ליד הדלת ואני מרגיש אותה נצמדת מאחור

הרגשה כל כך טובה והריח שלה , לגוף תמיד רצון משלו געגוע משלו ,ולשנינו היה כל כך הרבה חסר מהכל.

נשארתי שלושה חודשים , ואולי אף פעם לא עזבתי.

אבל החיים בסוף יותר חזקים , בלי אשרת עבודה , 24 שעות טיסה מהמשפחה  , ועוד דבריים ארציים כאלו

בסוף אילצו אותי לעזוב .

נפשנו שוב באירופה אחרי כמה שנים , והכל חזר בעוצמה .

, שבועיים אינטנסיביים , ו….

כל אחד חזר לחיים הקודמים שלו.

ומה עם הרגשת ההחמצה ?

לרגע קצר בזמן ,דרכנו הצלבנו וזה היה נפלא .

לעולם אין לדעת 

“מה היה אם ” 

אני חושב שאהבות נשארות כאלו רק אם נקטעו באמצע , ולא נתנו להן לדעוך לבד 

זהו