30.4.11
התארחו אצלנו התאומים של אחותי
אני דיי שונא לטייל בחגים אבל לא תמיד יש ברירה
נסענו למדבר , אזור מצוקי דרגות , לקחתי את המכונית של אחותי העמסנו בציוד
והפלגנו לעבר מצוקי דרגות
טיילנו ברגל באזור ולבסוף לקראת ערב החלטתי להתקדם לכיוון עין גדי
כדי שנוכל להכנס מוקדם בבוקר לשמורה .
הגענו לחניון והצפוי הפך למציאות
החניון היה מלא בעארסים יהודים , עארסים ערבים ודוסים, ואמנם אני ירושלמי במקור
ואני רגיל לחיות בעיר של עארסים , אבל זה כבר מוגזם .
כמות הזוהמה עלתה על כל דמיון .
עוד ניסינו לעשות איזה סיבוב רגלי לחפש איזו פינה אבל מרגע לרגע היה ברור שאנחנו לא נשארים
לא בעשן , הזבל ורעש המוזיקה המזרחית שהתערבבה לה עם הבאסים של מוזיקת הטראנס .
הסתובבנו חזרנו למדבר , לצערי לא יכולתי להכנס לעומק המדבר עם המכונית של אחותי
אז מצאנו מקום סביר כמה מאות מטרים ממצוקי דרגות .
באזור היו פזורים עוד אוהלים , של אנשים ” בסדר ” מה שאומר שיחסית היה שקט , ומאוד נקי .
למרות ש”בסדר” בקנה מידה ישראלי , זה לא ממש שקט , אבל סביר .
הקמנו אוהלים, אחד לי ולבן של אחותי ואחד לבנות שלי ולבת של אחותי
בישלנו ארוחת ערב שכללה אורז , נקנקיות ( כמובן ) סלט , מצות או לחמניות לפי בחירה
ולבסוף תה עם מרשמלו שרוף .
לאחר הארוחה טיילנו קצת בחושך המדברי והלכנו לישון
בשעה אחת עשרה וחצי לערך , נחתו עליינו שלשיית ג’יפים
שהכילה גם גיפאים בפנים , לצערנו ….
ג’יפאים זה עם מיוחד , לרוב אנשים בסדר , אבל רובם עדיין מספרים בדיחות צבאיות
למרות שהם כבר בני חמישים .
אילו שליידנו היו מצויידים גם בנשים דיי פרות , ילדים נודניקים וכלב בשם ” ביבי ” ( בחיי )
התעוררנו, ועל שאלתי ” איך מכל המדבר דווקא חניתם כאן “?
לא קיבלתי תשובה , רק הילדים רצו אחר הכלב וקראו ” ביבי ” ” ביבי ” .
לבסוף בשעה 12 פשוט קמנו ועברנו מקום .
ולבסוף נרדמנו .
הקטע המצחיק הוא שאותם ג’יפאים פשוט לא הבינו מה לא בסדר , ובבוקר באו והוציאו לנו קפה וארוחת בוקר
וכשהם עזבו את המקום , לא הותירו פרור כמו שאמרתי , לא אנשים רעים .
משהו בחינוך הים תיכוני דפוק .
כשטיילתי באוהל בארופה שנה שעברה בגרמניה אוסטריה וסלובניה תמיד היה שקט וסדר
איטליה וקרואטיה זה כבר כמו ישראל , והונגריה היכן שהוא באמצע , לא כמו הישראלים אבל בודאי לא שקטים ומסודרים כמו הגרמנים ..
בבוקר קמנו מוקדם טיילנו בשמורת נחל דויד , היה ריק כשנכנסנו , ובחלק העליון נותר דיי ריק גם בצהרים
אבל כשרצינו לצאת , נתקלנו בנחשול אדיר של אנשים שנתקע בחלק של המים .
לישראלים יש ביטוי
” אל תסתכל בקנקן אלה במה שיש בו “
ובספר הטאו כתוב
” כד החרס
עיקר שימושו הוא בחללו .
על כן האין , יש לו תפקיד
הריק הוא בעל צורה .
לעיתים היש הוא רק תרוץ , אריזה .
והאין , הוא האוצר האמיתי .”
זה דומה ושונה , נכון שהבפנים הוא החשוב בשתי הגישות , אבל לישראלים חשוב ” מה שיש “
לעומת הטאו שם מתייחסים לריק , למה שאין .
אל תבהלו , עדיין לא התחלתי לעופף .
*******************************************
מי שמכיר אותי יודע את דעתי הלא ממש מחמיאה על אהבה לטווח ארוך , זוגיות
ו”כל הג’אז הזה “
לדעתי זה משהו נדיר מאוד .
בפסח נזכרתי בסבא שלי שחי עם אישתו 50 שנה
היו בין הזוגות הבודדים שאני מכיר שעדיין אהבו אחרי 50 שנה
למרות שהוא במיוחד, היה בעל אופי של זאב בודד ושתקן .
לאחר שקיבלה שבץ מוחי טיפל בה עד שמתה .
לאחר מותה חי עוד 10 שנים בביתו לא היה מוכן לעזוב בשום מחיר .
בתמונה למעלה הקטן עם האוזניים זה אבא שלי
השארתי את השיר של נטלי מרצ’נט זמרת שאני דיי אוהב
שיר בשם
Beloved Wife
למרות הציניות שלי בנושא …
אולי סוג של תקווה לאלו שעדיין מאמינים
שבת שלום