11.7.08
כילד עירוני , האהבה הכי גדולה שלי היתה לבעלי חיים ולטבע .
ילדה שישבה לידי בכיתה ב , גרה בבית ספר שדה הר גילה , תמיד קינאתי בה.
איך היא גרה במקום יפה , ואנחנו תקועים בעיר .
נהגה להעתיק עבורי , תילי תילים של מלל מהלוח , כי יכולת הכתיבה שלי היתה עלובה למדי , בתמורה , פתרתי לה את כל תרגילי החשבון .
חורף 82 שאחרי המלחמה , היה קשה במיוחד, ביקרתי בהר גילה כחייל , למרות שהילד מכיתה ב נעלם ,
המקום היה עדיין יפהפיה .
לא היתה בבית רק ההורים שלה היו.
עד היום אני מעריך מאוד את הורי שהסכימו לגן החיות שהיה לנו בבית , כלבים חתולים , ציפורים פצועות , צבים , דגים וגם קיפוד אחד .
לפני מספר ימים ראיתי עץ אקליפטוס ענק שנפל ביער , הגעתי אחר הצהרים לחתוך חלקים ממנו לחורף .
תמיד כשנופל ענק כזה …….
בזמן חיתוך הגזע , יש לי הרגשה לא נוחה של קניבליזם .
כאילו שלבתר יצור קדמוני כזה , זה סוג של פשע , למרות שלא אני אחראי למותו .
כשחזרתי עם השלל , העיזים קיפצו על העגלה ,שמחו לאכול קצת מהעלים שנותרו.
אחת הסיבות שגם אצלי יש גן חיות קטן זה בגלל הבנות, מקוה שהן תזכורנה את זה כמו שאני זוכר .
אני חושב שחלקים מהילד של כיתה ב, חזרו קצת בשנים האחרונות .
********************************
אחרי שנים של נתק קיבלתי מכתב … מניו זילנד
פעם היתה שם אהבה גדולה שתמיד קשורה אצלי משום מה לסרט” הפסנתר” , ולנעימה שהוספתי כאן .
היתה שם גם כתובת מייל …
הוספתי למסנג’ר , ודיברנו קצת ,
היו הרבה שתיקות , אולי כי אני לא רגיל כבר לקלוח באנגלית, ועוד בסלנג ניו זילנדי ,
הייתה כמה שנים במרוקו , היום שוב בניו זילנד .
אהבות נשארות כאלו , רק אם משהו גרם להן להפסק באמצע מבלי שהספיקו לדעוך …..
אבל אולי אני טועה .
רק לשמוע את המנגינה גורם לסוג של צביטה .
נ.ב … את ג’יין קמפיון (במאית הסרט) פגשתי ב 1987 בסידני באיזה קפה , הייתה חברה של איזה קרוב משפחה רחוק ,
בחורה מרתקת , שתהיתי מה עשתה באותו זמן עם יצור אנוכי וקטנוני כמו אותו בחור .
לך תבין נשים …. עוורון כזה לפעמים ….