20.2.10
ילד נהגתי לצחוק המון , לרוץ ולהפצע המון , לשרוק ובקלות לשכוח את עצמי .
יש רגעים כילד שחווים אושר גדול , נכון שהיו גם רגעים רעים כמו שיש לנו גם היום .
אבל ככול שהשנים עברו והאחריות גדלה , רגעי האושר העצומים האלו הלכו והתמעטו….
הם קיימים , אבל לא זוכר מתי שרקתי לעצמי לאחרונה למשל, למרות שכילד נהגתי לשרוק דיי הרבה .
אתמול במדבר חשבתי לי , מתי בעצם היה הקייץ האחרון של הילדות אצלי ?
אני חושב שהילדות הסתיימה בכיתה ט , כשנכנסתי לתיכון .
לא אהבתי את בית הספר , ולא ביקרתי בו יותר מידיי , אבל מאותה שנה , החלה האחריות לגדול.
פתאום לדברים היו מטרות.
הפסקנו לעשות דברים כי טוב לנו
עם האחריות ו”המטרות” , רגעי האושר התמעטו להם .
כמו היבשת האגדית אטלנטיס , יום אחד פשוט מגלים שהילדות שקעה במצולות , היא לא תשוב לעולם .
לא משנה כמה ספינות נשלח לחפש אחריה , היא כבר לא שם .
אם יש משהו שבקלות הייתי עושה היום , זה חי באיזה מקום נידח ,מרכז אוסטרליה , או אלסקה , ללא אחריות .
יום מהמם היום בחוץ , אלך קצת לשוטט .
העלתי תמונה של קשת מפארק הקשתות של מואב יוטה בחורף , אם יש משהו שמסמל צלילות , זו התמונה הזו .
זה כדיי להבהיר מה התכוונתי בכותרת
( לא יודע מי צילם )
וגם השיר