סיכום - מסעות , הדור הבא

14.8.09

את הימים האחרונים בילנו בבלג’יו

עיירה תירותית להפליא על שפת אגם , צפופה , יפה עם המון מדרגות .

והמון עשירים כמו ג’ורג’ קלוני .

שוב , לא ממש לטעמי , למעט בשעות הבוקר המוקדמות , או הלילה

ביום האחרון יצאתי כהרגלי ב6 בבוקר לריצה , כשרציתי לצאת משער החצר בעזרת הכרטיס המגנטי

התברר שהכרטיס יצא מכיול .

כך נתקעתי לבוש מכנסיים שחורים גופיה שחורה ונעלי ריצה שחורות ב 6 בבוקר בחצר בית הדירות הריקה .

ממול כבר הציצה זקנה חשדנית בזר המחפש דרך לצאת .

מסביב הקיפה גדר בגובה 3 מטר .

חכיתי עד שהזקנה תכנס לרגע לביתה והופס טיפסתי קליפיתי קלופ מעל הגדר ויצאתי לרוץ .

אחרי חצי שעה בערך התחלתי לרוץ סביב המלון , למקרה שמישהו יצא החוצה ויפתח לי את השער .

כך ירדתי בכביש ורצתי חזרה במדרגות במשך שעה ורבע וכמה אלפי מדרגות עד שמישהו יצא מהשער .

והצלחתי לחזור ללא שיחשדו בי כפורץ .

בערב בעלת המלון רמזה שרצוי להשתמש בכרטיס המגנטי בזמן הכניסה והיציאה מהמלון .

ואמא שלי רמזה שבגילי המופלג לא קופצים גדרות של 3 מטר

******************************

לפנות בוקר קמנו , ונהגנו בכבישים המפותלים לעבר מילאנו

נסיעה דיי מעייפת .

עלינו למטוס , ומיד נשמעה השאלה מהסרטים

is There A Doctor On Board

הגדולה מייד התחילה ללחוש “סבתא, תגידי להם שאת רופאה “….

לאמא שלי , החשדנית , לא היתה שום כוונה להסגיר את מקצועה לפני שתברר במה מדובר .

היא לא ממש חשקה בהנשמה מפה לפה , או משהו דומה .

גמני מייד אמרתי שתעודת המציל שלי לא בתוקף 🙂

לבסוף התרצתה , והודיעה לדיילות

ניגשה לזקן מסכן שהגיע מארצות הברית .

האיש חולה סוכרת ולב וכבר יותר מ 7 שעות ללא תרופות .

כוחות הביטחון האמריקאים החליטו שגליצרין (תרופה ללב וגם חומר נפץ) זה פצצה

ואינסולין , זה נוזל מסוכן , החרימו לו את כל התרופות ושילחו את האיש לדרכו .

לבסוף האיש הורד בעיקבות המלצת אימי ונלקח לבית חולים , הוא לא ממש הודה לה .

צחקנו לא מעט על הארוע , ובמיוחד על רצונה של אימי “לדעת מראש” מה הבעיה של האיש

דווקא כשכולם דווקא חיכו שהיא תאמר להם מה מצבו .

********************

את המחשב הנייד לקחתי במיוחד לצורכי עבודה .

שיטת העבודה שלי לא כוללת הימורים , אבל הפעם השארתי פוזיציה לא גדולה עם הימור על כיוון .

כמה ימים לפני שחזרנו ההימור השתלם , ומימשתי רווח של סכום דיי נכבד .

לפני כמה שנים ראיתי סרט צרפתי קטן

שנקרא “פרפרים ”

בסרט יש קטע , שבו באמצע טיול באלפים , איזה בחור אמריקאי משתמש בטלפון לוויני כדי לסגור עיסקה ברווח מאוד גדול

בסרט זה נראה מאוד מאוד עלוב , רדיפת הכסף הזו.

אני תמיד מפחד לא ליפול למלכודת הזו שבו הכסף מפסיק להיות כלי עבודה והופך להיות מטרה .

כל עניין העבודה ואולי דווקא הרווח הבלתי צפוי בחופש השאיר לי קצת חשש מזה

השארתי לכם קטע נוסף של אדי וודר , שיר על היחס האמביולנטי לחברה האנושית .

יש לציין שהשבוע הראשון לבד עם הבנות היה הטוב ביותר , אחר כך זה היה קצת עמוס לפרקים

שבת שלום